חייל ביחידת עוקץ יוצא עם הכלבה שלו לפעולה בעזה. כשאש נפתחת על הכוח, החייל הפצוע מחולץ, ואילו הכלבה נשארת מאחור, אולי פצועה, אולי מתה. "תגיד תודה שזה היא שמתה ולא אתה", אומרים לו.
סיפורו של החייל מופיע ב"מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה". אביטל גרשפלד-ליטוין, פסיכולוגית במחלקת השיקום בתל-השומר, מתארת בספר כיצד, במציאות רוויה באובדן, הכאב של הלוחם על הכלבה לא מקבל הכרה. "מזל שזה הכלבה ולא חייל אחר", אומרת הסביבה. אלא שהחייל, שניצל בזכות הכלבה, עדיין מרגיש אשם. ככה זה עם אשמה, היא לא הולכת כשאומרים לה. האשמה נמצאת כמעט בכל עמוד של "מבין השברים". באסופת המאמרים שערכו בעז שלגי ושרון זיו-ביימן משתתפים אנשי טיפול שמשתייכים לדיסציפלינות שונות, חלקן מנוגדות. המשותף לכולם הוא התגייסות מקצועית ואישית לסיוע לנפגעי 7 באוקטובר. ואם יש דבר אחד שמזדקק מהעיון בספר, הוא שנפגעי טבח חמאס הם, למעשה, כולנו. בעוד חלק מהפרקים עוסק בטיפול בקורבנות הישירים של הטבח, פרקים אחרים עוסקים בהשפעות המלחמה על הזוגיות, התפקוד, והיחסים בין הורים לילדים - אלו שפונו מביתם, ואלו שהיו באזור מוגן לחלוטין, אך מצאו את עצמם נועלים את הדלת ומסתכלים בחשש מהחלון.
הטיפול הנפשי בתקופה הזו מורכב במיוחד, שכן, כפי שמציינת הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, הוא אינו מבוסס על נקודת המשען של ה"בדיעבד": "ההבנות שהושגו עד כה אינן מקבלות את תוקפן מהמרחק של ההיסטוריה... הן נכתבות ברגעים אלו ממש". העובדה שמדובר בטראומה מתחוללת מקשה עוד יותר על מאמצי ההתאוששות. אמיר מצביעה על המובן מאליו: ההפקרה שהחלה בבוקר 7 באוקטובר לא הסתיימה שם, "במובנים מסויטים היא הלכה והתרחבה, כבשה גזרות נוספות". כך, הפצע שנפער ב-7 באוקטובר הולך ומזדהם עם כל יום שבו הפקרת החטופים נמשכת.
בצד התמשכות המלחמה, המחברים מונים גורמים נוספים שמקשים על שיקומם של ניצולי הטבח, ובראשם הקונפליקט שבין הרצון להחלים, ובין תחושות האשם של השורדים. אמיר מספרת כי עבור חלק מהניצולים, לבחור בחיים הוא לבגוד במי שלא שרדו, ולכן המאבק הטיפולי הוא על זכותם לא רק להישאר בחיים, אלא גם לחיות. לדברי מירב רוט, אנליטיקאית המלווה משפחות חטופים, מאחורי אשמת ניצולים עומדת תפיסה שגויה של נאמנות אוהבת: "לא ייתכן שאמשיך את חיי כשהאהובים לי מתו". תפיסת הנאמנות המעוותת הזו הופכת את האהבה מתרופה אפקטיבית, לגורם מסכן חיים. רוט מזהירה מעיוותים נוספים שמתרחשים בנפש בעקבות טראומה רצחנית, ובראשם, הניסיון לשקם את תחושת השליטה שאבדה באמצעות התלכדות סביב שנאה ונקם. "יהיה זה הניצחון האולטימטיבי לאויבנו אם נאבד אנו את הצלם האנושי, הבוחר בחיים, לטובת 'צלם חמאס' שיעצב את דמותנו כך שזו תהפוך לרצחנית כמותו", כותבת רוט.
רבים מהפרקים בספר מדגישים את היכולת ליצור נרטיב מרפא ככלי מפתח בתהליך השיקום. בד בבד, כמה מהחלקים היפים באסופה עוסקים דווקא בכוחם המתעתע של נרטיבים. כך, ד"ר עינת יהנה, שמלווה פצועי מלחמה, מצביעה על הייצוג הדל שניתן לפצועי מלחמה על מסך הטלוויזיה. כאשר הם כבר זוכים לסיקור, הוא מוקדש לטיפוח נרטיב "הגיבור", ומתמקד בסיפורי הצלחה שיקומיים. אלא שלא כל המאושפזים בבית לוינשטיין הופכים לספורטאים פראלימפיים. ההתמקדות בסיפורי ההצלחה משדרת מסר לפיו "אין גבול לכוח הרצון האנושי", כשבפועל, המורכבות גדולה בהרבה. בפרק העוסק בהזדקנות בצל הטבח, מציינת ד"ר ליאורה בר-טור את המחיר ששילמה יוכבד ליפשיץ בת ה-85 על חריגה מהנרטיב השליט. ליפשיץ, שנחטפה מביתה בניר עוז ובעלה עודד נרצח בשבי, סיפרה לאחר שחרורה כי מחבלי חמאס נהגו בה בכבוד ודאגו לצרכיה. התיאור הזה, שמנוגד כל כך להתעללות שחוו חטופים אחרים, לא התיישב עם הנרטיב השליט של "כולם מפלצות". כדי ליישב את הסתירה, תוארה יוכבד ליפשיץ כסנילית, "פיגוע הסברה".
קשה לקרוא את "מבין השברים". כותרת המשנה אמנם מדברת על התמודדות ותקווה, אבל המועקה נמצאת שם, בכל שורה. כדי לחמוק ממנה, מצאתי את עצמי קוראת עוד ספר במקביל. רומן תקופתי מהמאה ה-19, שבו אנשים קוראים אחד לשני "אדוני" ומסיבים בטרקלין. ניתוק, קוראים לזה. וד"ר בעז שלגי דווקא לא ממהר לגנות אותו. הניתוק, הוא כותב, הוא מנגנון הישרדותי ששומר על הנפש מקריסה. עלינו לכבד אותו. ובאותו הזמן, הניתוק הוא גם בעל פוטנציאל הרסני, שכן מה שאנו מתנתקים ממנו אינו אלא הפונקציות החשובות ביותר לחיי הנפש שלנו – היכולת להרגיש, ליצור משמעות, להיות בתנועה נפשית. בהיעדרן של היכולות האלה, הנפש הולכת ומצטמצמת. זהו הפרדוקס שעליו מצביע שלגי: המנגנונים שעוזרים לנו לשרוד מול זוועה שאיננו יכולים להכיל, הם גם אלו שמסכנים את הבריאות הנפשית שלו. יודע זאת כל מי שהעביר ערבים שלמים על הספה עם הטלפון, או על המרפסת עם ג'וינט, מקיף את עצמו בענן עשן שכל מטרתו היא לא לראות. לא להרגיש.
נוגע ללב הוא הפרק של ד"ר אסתר במברגר "לדבר את הלא מדובר", שעוסק באתגר ההורי הגדול של השנתיים האחרונות: כיצד לדבר עם ילדים בימים של מתח ביטחוני. במברגר מציגה דוגמאות קליניות שיכולות להעשיר לא רק אנשי טיפול, אלא כל הורה שמצא את עצמו עומד חסר אונים מול הצורך לתווך לילדים מציאות שהוא עצמו מתקשה להכיל. הפרק "ערכה גמישה" מציג חמישה עקרונות ליבה לטיפול בילדים שנחשפו לטראומה, ומצליח גם הוא לשלב בין ידע קליני ובין ערכת כלים מעשית שכל אחד היה רוצה לקחת איתו לממ"ד.
לפני מספר שנים עוררה אווה אילוז סערה, כשיצאה נגד הכוח המנוון של הפסיכולוגיה, שלדבריה מעדיפה להתמקד באינדיבידואל ומזניחה את המישור הפוליטי. אלא שהמציאות שלאחר 7 באוקטובר מבהירה כי ההתמקדות בנפש אינה באה על חשבון פעולה בעולם. החיבור בין הפרטי לקולקטיבי מעולם לא היה ברור יותר: כשהמדינה חולה, גם הנפש חולה. וכשהנפש מתעקשת לקום ולמחות, היא מבצעת פעולת תיקון שאינה רק אישית, אלא גם לאומית.
"מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה", בעז שלגי ושרון זיו-ביימן, הוצאה לאור: מודן, 392 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
