זהו ספר ישראלי חכם, עדין ומעורר מחשבה, שמכיל מארג מחושב ומדויק של עלילות אנושיות, שיש לו כמה וכמה גיבורים, שמחולק היטב לפרקים קצרים, שמתחילים ונגמרים במקומות הנכונים, שכתוב בעברית נפלאה, שקופה כבדולח, עברית שהופכת את הקוראים שלה לרגישים יותר. מי שמצפה לעלילה אחת על אודות גיבור אחד שמשתנה, שמתפתח או שלומד משהו על עצמו, ומי שמצפה לתשובה פשוטה למין שאלה חוזרת מסוג "ומה יקרה אחר כך?" תוך כדי הקריאה, יאותגר כאן ויושלך אל האתרים האקספרסיביים יותר שבהם מתרחשת ספרות, או שפשוט יישלח כבר מראש, למשל על ידִי, לקרוא אחד אחר ממוצרי הנייר הרבים האחרים המודפסים תדיר בבתי הדפוס סביבנו. מי שמבקש לקרוא את התגובה הספרותית היצירתית והמעמיקה למציאות הישראלית העכשווית, עצובה ומחרידה ושבירה והלומה, יפתח נא את "המסילה" ויכיר את יצירתו של אסף שור, שהוכתר בידי כותבת שורות אלה כאחד מגדולי הספרות העברית עוד לפני הטבח והמלחמה, כשפירסם את ספרו הקודם, "הדוב", ובו תיאר חיים ישראליים שאחרי אסון גדול.
במובנים רבים "המסילה" ממשיך את תודעת האסון של "הדוב", אבל תפיסת האסון השתנתה: הוא לא "משהו שקרה" כטראומה קולקטיבית, והוא גם לא "משהו שיקרה" כחרדה קולקטיבית, אלא הוא כאן תמיד, מתמשך והולך, מבנה לתוכו את הסובייקטים שחייהם ממשיכים יחד איתו. שתי העלילות הבולטות בספר הזה הן בעצם מצבים רגשיים שכמו נשרכים מאליהם, בלי ביטחון של אפשרות להשתלט עליהם. האחת עוקבת אחר קבוצת בני אדם בתנועת רכבת שאין לה רציפות וכמו אין לה מטרה. השנייה עוקבת אחר חברותם ארוכת השנים של שני גברים, ארז ואלון. עלילת הקבוצה הלכודה בתנועה היא שותפות גורל: "היינו כולנו אנשים בקרון ההוא, ולכן שרויים כולנו באותה טעות"; "לרגע שכחנו כמה אנחנו שונאים זה את זה מבעד לחלונות המכוניות הפרטיים בעקיפות ובפניות ובפקקים".
עלילת אלון וארז היא שאלת גורל. השניים הכירו כשהיו ילדים. כשהם היו בטיול שנתי ארז תלש אצבע מפסל ושים בכיס שלו. אצבע חלולה של חרס: "ואני כבר ידעתי שמעכשיו ואילך הוא יספר לעצמו שזה אני שברתי, וחששתי שזה גם מה שאני אספר לעצמי מעכשיו, ושבסוף זה מה שאני אזכור". אצבע הפסל שמורה אצל אלון, והוא טוען: "זה ילדותי, אני יודע". ומתכוון: זאת הילדוּת שלי, סיפור אָשָׁם שנסחב בלית ברירה. בהמשך אותו היום של הטיול אלון פיהק ופרפר אחד לבן עף ישר לתוך פיו. ארז הכניס שתי אצבעות ושלף את הפרפר ונשף עליו ואז הפרפר פרש את כנפיו ועף "כאילו כלום". שור מבטא בבהירות את הפער שבין הממשות המתוארת ובין המישור המקוטע והמתפרק של השפה שמעניקה לה צורה. כשהוא פותח פרק על מה שקורה "כאן בקרון החתום", הוא כותב בשמם של חברי הקבוצה: "ישבנו בקרון ההוא והסיפורים נשלחו מאיתנו כמו תשדורות קצובות של קווזאר והתעבו כמו העננים המכונפים של חרקים שלא הבחנו בהם מבעד לחלון ובשמותיהם איש מאיתנו לא ידע לנקוב", וכשהוא פותח קטע מאת אלון, הוא פותח ב"זה לא היה הסיפור שלי, לא בהתחלה, ואני לא רציתי בו, אבל הוא התעבה סביבי כמו גולם של פרפר אחד".
עניין השִׁיוּם, הידיעה כיצד לכנות בשם, חשוב כאן בהקשר לזיקה שבין מבנים נפשיים למנגנונים חברתיים, אך יותר מכל זוהי יצירה של דימויים, שבה חומר דומה לחומר, ורגש דומה לרגש. גם הסיפורים המשתרגים - ואולי כדאי היה לייצר מבנה אחר, ריזומי יותר - אנלוגיים אלה לאלה. בדומה לרומן "ויפה הייתה שעה אחת קודם" מאת סמי ברדוגו, שראה אור לאחרונה, ואף שנכתב עוד לפני הטבח והמלחמה מסמן את הקואורדינטות של התודעה הישראלית העכשווית, שהיא בה-בעת מפוחדת ומפחידה - "המסילה" הוא התגובה הספרותית המהותית ל-7 באוקטובר. נציב במקומם את אלבומי הזיכרון ואת הטקסטים התיעודיים. היצירה הספרותית המצטיינת היא זו אשר שולחת את שורשיה אל תוך הנסיבות של זמנה ההיסטורי, וזוהי הספרות להאיר את הדרך. בשני הספרים מתערב הסופר בתוך העולם שיצר, אך בעוד ברדוגו עושה כן באקורד אחרון של הפחת רוח בנפש גוועת, שוּר מנכיח את עצמו בהומור שמזכיר את יואל הופמן, אבל לאו דווקא נחוץ.
נדמה שאסף שור מוטמע אל השדה הספרותי העכשווי בלחישה, ובצעדים כמעט בלתי נראים מבצר את מעמדו כחלק מהכתיבה הפוליטית הרדיקלית בעברית.
"המסילה", אסף שור, הוצאה לאור: הקיבוץ המאוחד, 160 עמודים.
