ב-1985 הרצה עמוס עוז במכללת פיקוד ומטה של צה"ל. מה יכול סופר לומר על כוח? הוא שואל רטורית את מאזיניו. מה מקור הסמכות? הוא שואל ומוסיף באירוניה: "מלבד מלוא כובד הסמכות של סמל ראשון בצה"ל".
אני רוצה להתייחס לקובץ הזה, המאגד הרצאות וראיונות שנתן עוז לאורך השנים (מ-1964 ועד "ההרצאה האחרונה" ב-2018), הרצאות וראיונות "על כתיבה, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום היהודי" (כלשון כותרת המשנה), מזווית מעט לא שגרתית. לא זו האידיאולוגית, הלאומית או האסתטית, כי אם זו המגדרית. נדמה לי שעל מנת להבין כהלכה את היצירה והקריירה (אני בכוונה משדך ביטוי גבוה ונמוך) של עוז, כמו גם את החברה הישראלית שמולה וכנגדה התפתחו יצירה וקריירה זו, ניטיב לעשות אם נבין שהייתה זו דרמה מגדרית גדולה, דוגמה למאבק עתיק-יומין בין טיפוסי-אישיות וטיפוסי-גבריות, שהוחרפו על רקעהּ של הישראליות.
בריאיון מוקדם בקול ישראל לחיים יבין, ושימו לב שהריאיון נערך ב-1964 (כלומר לפני מלחמת ששת הימים), מדבר עוז בזכות המבוכה והטלת הספק. הוא מעמיד את טיפוס הספקן מול שני טיפוסי-אישיות שונים: האידיאולוג הקנאי מחד גיסא והאופורטוניסט נעדר הלבטים והמעצורים מאידך גיסא. בהמשך ידבר עוז על אידיאל נוסף: היכולת לחיות בהווה וברגשות מצוננים. כך, למשל, בנאום מ-1981: "הציונות, בגרסתה המקובלת עליי, היא - בין היתר - מאמץ קולקטיבי של היהודים לחפש ולמצוא בארץ ישראל החלמה ומנוחת הנפש. דורות על דורות חיו היהודים באוקטבות רגשיות גבוהות מדי: שואה או ישועה [...] תמיד בקוצר רוח, בקדחתנות, בהתייחסות יוקדת אל מה שהיה פעם ואל מה שעתיד להיות. לא אל העכשיו". יש לשים לב שאידיאל זה (הקרוב לרעיון ה"נורמליות" של חברו-יריבו, א"ב יהושע) אינו עולה בקנה אחד עם אידיאל הספקנות, שיש בו משהו טורד מנוחה; ומאידך גיסא יש לרעיון יום הקטנות האשדודי הזה קרבה מסוכנת לעמדת האופורטוניסט שווה הנפש לצורכי הכלל.
על כל פנים, זו - השבח לספקנות והמלחמה בשאננות המוסרית - עמדה קלאסית של איש רוח שהארכיטיפ הדגול שלה הוא, כמובן, סוקרטס, שיודע שאינו יודע, מחד גיסא, ונלחם בניהיליזם המוסרי של יריביו הסופיסטים מאידך גיסא. הספקנות הזו שהיא גם תכונה מקצועית של הסופר, טען המשורר הרומנטי ג'ון קיטס בהערה מפורסמת, היא אותה "יכולת שלילית" (Negative Capability) להזדהות עם זוויות מבט שונות שיש לשייקספיר. ניתן למצוא ביטוי מודרני בוהק של עמדה זו ב"תרבות ואנרכיה" של המבקר הוויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד, המדבר אף הוא בשבח הספק והסקרנות. אבל עוז בן ה-25 מודע לכך שהרקע הישראלי הספציפי הופך את עמדתו למתריסה וייחודית: "אתן לך עוד דוגמה אחת [הוא אומר ליבין ב-1964]. בתחום רגיש מאוד, שאני מבין בו מעט באספקטים המעשיים שלו ובלי כל ספק ניתן לומר לי מה שאומרים בדרך כלל לאנשים מסוגי: אין לך אינפורמציה, שב בצד ושתוק. אני מדבר על תחום הביטחון". וב-1972 מתקיף עוז את התשוקה המוזרה של דור המייסדים ל"שייגעץ": "מה זה שייגעץ? זה מוז'יק, אבל קטן. עכשיו, תראה מה הולך פה: העם של שפינוזה, ופרויד, ומרקס, והנביאים, ואיינשטיין, גאה בזה שבטעות הם חשבו שיוצא חלציהם יהיה שייגעץ. טעות, כן, זה לא הצליח, איכשהו הוא ירש את התסביכים והסתירות והניואנסים והאמביוולנטיות שלהם".
הפצעתו של עוז, אם כן, היא פינוי מקום לגבר הלא-"מעשי" ולא "ביטחוניסטי" בחברה מעשית וביטחוניסטית; יצירת-מרחב לטיפוס האינטלקטואלי והרגיש בחברה שמאדירה את טיפוס הלוחם והשייגעץ. כמה כוח ודאי נדרש לכך, כמה עוז!
אך גם הנסיבות ההיסטוריות סייעו והידיעה איך לנצלן. למשל, את התחושות האמביוולנטיות של הלוחמים אחרי מלחמת ששת הימים לדעת להפוך ל"שיח לוחמים" (שעוז היה מיוזמיו וניסח את "החוזר" שקרא לכתיבתו וממנו מצוטט להלן); למשל, לדעת לרתום את ההיסטוריה היהודית לעימות עם הציוויליזציה הישראלית: "להיות צודקים וחזקים – לא הוכשרנו. והנה, אף כי היינו הפעם הזאת צודקים וחזקים – מתלווית מועקה אל הרגשת הצדק והכוח, והיא מועקה יהודית, והיא נחלתם של הרגישים". ועוז מוסיף: "הרגישים האלה לחמו כאריות". כפי שבמקום אחר חשוב לו להזכיר שס' יזהר היה קצין ("אינני חושב שהאדם המתלבט הוא בהכרח האדם המבצע רע. אני מאמין שלמפקדים המחנכים של הפלמ"ח הייתה מבוכה. [...] או בין הקצינים הזוטרים שלו, הייתה מבוכה. קרא את יזהר") וכפי שלאפלטון ב"המשתה" חשוב לציין שסוקרטס היה חייל אמיץ.
אפרופו דור הפלמ"ח: אצל משה שמיר עמדת איש הספר מול הלוחם היא עמדה מתגוננת, כפי שניכר בהעמדה המבוישת של שמיר את עצמו מול אחיו אליק, ב"במו ידיו", ובבניית דמותו של אבשלום מול המלך ינאי הגברתן, ברומן ההיסטורי המופתי, "מלך בשר ודם". ואילו אצל עוז יוצא איש הספר, הנבוך, הרגיש, האינטלקטואלי, להתקפה.
"שיח לוחמים" היה בסט סלר. ועמוס עוז פירסם, פחות או יותר במקביל, את "מיכאל שלי", הספר השלישי שלו, שהיה גם כן כזה. ויש לשים לב שיש בעצם קרבה עמוקה בין זהות הפובליציסט ואיש הרוח בגרסה העוזית לזהות הסופר. הסופר עוסק ברגשות וההוגה והאידאולוג מדבר בשם "הרגישים", שואל את גולדה מאיר "על מה היא חולמת בלילה" ושמח על כך (בשיחה עם יעקב אגמון ב-1972) ש"המאווה המוזר, האובססיבי, של הציונות, לגדל פה דור של איכרים חסונים וחסרי תסביכים – נכשל".
גם את האמפתיה המסוימת כלפי הפלסטינים - שנתפסו כחלשים, בניגוד למדינות ערב בכללן שעוז תופס כחזקות - אני מציע להבין במפתח המגדרי שאני פורס כאן. רעיונותיו הפוליטיים של עוז ידועים. אם כי שווה להיזכר באלה הידועים פחות: הציונות שלו והאנטי-דיאספוריזם א-לה ג'ורג' סטיינר; ההדגשה שלו שאינו פציפיסט; ההודאה שלו, בעקבות האינתיפאדה השנייה, שהישראלים פוחדים מהפלסטינים והשמאל נטה לזלזל בפחד הזה כמו גם להאשים חד-צדדית את ישראל בסיכול הניסיונות להגיע לשלום ועוד.
הם משוטחים כאן בצלילות ובחריפות. ברהיטות של המגמגם, בנחרצות של הספקן, בפאתוס של מי שמייחל שנהלך בקטנות. לא אתווכח כאן איתם ועם חלקם אני מסכים. רק אעיר שהניסיון של העורכות להמעיט ביכולת ובכוונת ההעלבה של עוז בנאום המפורסם מ-1989 על "כת קטנה, משיחית, אטומה ואכזרית" (הן טוענות שהוא לא התכוון לגוש אמונים בכללותו, אלא רק לרב משה לוינגר ולרב מאיר כהנא, שני אישים שונים מאוד אידיאולוגית, אגב) - לא יצלח. ועוד אעיר, שנכון לרבע הראשון של המאה ה-21, איש הרוח שדיבר בשבח הספק ונגד הכוח הגס נוצח בוויכוח הרעיוני על ידי האדם הפשוט והשקפתו הגסה שגרס ש"אין עם פלסטיני". כן, כן, הטענה המבוזה ביותר של הימין, הוּכחה כנכונה. לא במובן המהותני אלא במובן שאין פרויקט לאומי פוזיטיבי פלסטיני. אחרת היה ערפאת קופץ על הצעת ברק ב-2000 ולא פותח במתקפת רצח; הפלסטינים היו שוקדים על פיתוח עזה לאחר פינויה המוחלט ב-2005; אבו-מאזן היה מקבל את הצעות אולמרט ב-2008 וחמאס לא היה מנהל כלכלת מנהרות ורקטות ומלחמת השמדה טוטלית ב-7 באוקטובר. אלה שפחדו מ"טילים על אשקלון" צדקו, ועוד איך.
אגב, את ההרצאה האחרונה של עוז קראתי במשך 22 דקות. האזנה לה ברשת אורכת יותר מ-50 דקות. הנה עוד יתרון גוטנברגי.
"דברים שבעל פה", עמוס עוז, הוצאה לאור: כתר, 256 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
