באחרית הדבר של "בין פרויד לפורנו" כותב הפסיכולוג עמוס פריבס שהוא נועד "להעשיר בצורות שונות את הרשת האסוציאטיבית שהקורא טווה סביב מיניות". אם זו השורה התחתונה והחשובה של הספר, אני מוכח לציין שהוא עומד במשימה במלואה. הספר, המבוסס במידה רבה על הטור של פריבס בעיתון "הארץ", מחולק לפרקים, כאשר כל פרק דן ב"פנטזיה" מסוימת בשדה המיניות: האדיפלית, המונוגמית, חוסר היכולת לפנטז, גודש הפנטזיות, התפיסה שלנו את האחר, הקונפליקט בין הנסתר לבין הציבורי, נזילות מגדרית ועוד.
אלה כמובן אינן פנטזיות במובן המדומיין שלהן, אלא האופן שבו האדם תופס את המיניות שלו ושל אחרים, והאופן שבו "הפנטזיות" האלה משפיעות על חייו במובן הכי רחב ועמוק, ובמקרים מסוימים מנהלות אותם. באמצעות שאלות של אנשים המופנות אליו, פריבס צולל אל המחקרים, התפיסות, ההתפתחות והמורכבות של חיי המין, הזוגיות, דימוי הגוף והמשיכה המינית הנפוצים ביותר במין האנושי. ומשום כך, זהו ספר שכדאי לקרוא אותו. הקוראים (בעיקר הקוראים, תכף אגיע לכך) ימצאו את עצמם בספר באופן העמוק ביותר, האינטימי ביותר, ואולי יקבלו תובנות חשובות להמשך החיים. כן, ממש כמו טיפול מוצלח. השפה הבהירה, עומק הידע, היכולת להתבונן בכל מורכבות מכמה צדדים, חוסר השיפוטיות, כל אלה הופכים את "בין פרויד לפורנו" לספר טוב שאני ממליץ לכל גבר שיהיה בספרייתו.
הבעיה הראשונה שיש לי עם הספר הזה היא פנייתו המובהקת לגברים. כמובן, אין כל בעיה עם זה, אלא שהמחבר מתעקש לדבר אל "כולם", ואף מציג שאלות שהופנו אליו מנשים. באופן אולי לא מודע, השם של הספר מעיד יותר מכל על קהל היעד שלו - קודם כל פרויד, גבר מהמאה ה-19, אבי הפסיכואנליזה ששמו מופיע בספר עשרות פעמים, שתפיסתו את המין הנשי ואת המיניות הנשית בעייתית בלשון המעטה; ושנית, פורנו, תעשייה שהוקמה על ידי גברים, למען גברים, שנצרכת בעיקר על ידי גברים ומעוותת לחלוטין את המיניות של כולנו. ולכן, פסקאות ארוכות ודיון מעמיק על צריכת פורנו מבלי להזכיר את הפטריארכליות הטבועה בתוכה, את האופנים השונים שבהם גברים ונשים תופסים דימויים ויזואליים, זו בעיה. 150 שנים של פסיכולוגיה גברית בעיקרה אינן יכולות לתת מענה טוב ומיטיב לנשים ולמיניות שלהן. מביך במיוחד היה האזכור של מחקר שערך פרויד על נשים והמסקנה הנגזרת ממנו, שהיא בשום פנים ואופן אינה רלוונטית לנשים, לא אז ולא היום.
מכאן גם נובעת הבעיה השנייה עם הספר, והיא הפסיכולוגיה עצמה. אם אישה מתלוננת שבת זוגה מתנכרת לה, מבלה בלעדיה, תוקפנית כלפיה ומשפילה אותה, הדבר היחיד שכל אדם עם שכל ולב צריך לומר לה זה "היי, תיפרדי ממנה כבר!" לעומת זאת, הפסיכולוג אינו יכול לומר זאת. במקום זה הוא סובב סביב רעיון מסוים הקשור במשיכה ובדחייה שיש לנו מול בני זוג לאורך זמן, מצטט מחקרים, מבאר מושגים ומסביר (מסגביר למעשה) לאישה הפגועה למה היא מרגישה כמו שהיא מרגישה. זו הפסיכולוגיה העכשווית: דת שעסוקה בהמשגה מחדש, במציאת נרטיבים עכשוויים ומשכנעים לתופעות עתיקות יומין של המין האנושי ובחוסר יכולת להבין שרבים מהמיתוסים ורבות מהגישות אינם רלוונטיים ואינם נותנים מענה הולם ומרפא לאדם במאה ה-21. אני מצטער, לא הכול קשור ביחסים עם ההורים, לתקופת הילדות, לא הכול קשור בארכיטיפים ובדפוסי התקשרות, ולא את הכול אפשר לרפא בטיפול פסיכולוגי (וכדאי לומר שבשנים האחרונות יש יותר ויותר עדויות שטיפול פסיכולוגי יכול גם להזיק, במיוחד כשמדובר במטפלים לא רגישים. ככה זה כשהכשרה הופכת להיות עניין אקדמי וממוסד).
לפעמים הדברים פשוטים: יחסים מתעללים כדאי וחובה לסיים. יחסים מונוגמיים ארוכי טווח אכן מדללים את המשיכה המינית, וצפייה בפורנו אינה "מורכבת" אלא פשוט מזיקה. הניסיון לצמצם את המיניות של האדם לכלל דפוסים פסיכולוגיים אינו עולה בקנה אחד עם המציאות (הפיזית והנפשית), שהיא באמת מורכבת ואף נסתרת.
איני מצפה מהפסיכולוג עמוס פריבס לכתוב אחרת. כאמור, את מה שהוא עושה בספר הוא עושה טוב ובלב רחב. אבל אני שם כוכבית על הספר הזה, כמו על כל ספר שעוסק בדת ובמצוותיה. תקראו עם מודעות, עם ספק, עם ביקורת.
"בין פרויד לפורנו", עמוס פריבס, הוצאה לאור: פרדס, 149 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
