המספרת חסרת השם של הרומן, כיום תל-אביבית, נוסעת לקראת סוף הרומן עם אהוב ליבה, שאותו היא מכנה לאורך הרומן "אהבָתי", לאורך רחוב ז'בוטינסקי, נסיעה לעיר שבה גדלו וצולקו שניהם, שהיא, לפי רמזים שונים, פתח-תקווה. התיאור היפה של הרחוב המכוער מעניק לדעתי מפתח להבנת הפואטיקה של הרומן (או הנובלה) שלפנינו: "פנינו לרחוב ז'בוטינסקי, התחקינו אחר מסלולו של קו האוטובוס הותיק, שעוד בנעורינו היה מכרכר לתל-אביב וחזרה. הוא היה לי הרחוב המרתק ביותר והמתועב ביותר; מעולם לא ראיתי מקום מכוער כל כך וחי כל כך, שעליבותו משריצה בלהט עוד ועוד סחורות, שלטים, קופות צדקה, מזגנים, יונים מנקרות שיירים במדרכה וחתולים מזי רעב מחטטים בתלי פסולת" וכו' (התיאור הרוחש-מסליד והקולע ממשיך). ואכן, רחוב ז'בוטינסקי, לפחות בעבר, חשף דבר מה עיקש שמבקשים להסב ממנו את המבט בהוויה הישראלית.
הרומן הזה, אם כן, הוא על אלה ששביל חייהם מצעיד אותם ברחוב ז'בוטינסקי (רמת-גן‑בני-ברק) של הקיום. הוא מתמקד בכיעור, בטירוף, בסטייה, בכישלון, בשוליים, באלימות, באובדנות. יש מסורת ספרותית כזו, אולי צרפתית ביסודה, נטורליסטית, ובזיכרוני עולים אליאס קנטי ב'סנוורים' וקנז המוקדם והמאוחר כדוגמאות לסוג כתיבה כזה.
המספרת, בעלות נטיות אמנותיות שעובדת בעבודה שלא נאמר לנו מה היא, אישה לא צעירה אך שגילה לא ברור, נפגשת עם אהובהּ, מי שהיה בצעירותו זמר רוק מבטיח וכיום אינו עושה כמעט דבר, נסמך על כספם של הוריו שחסכו ממנו, לתחושתו, את אהבתם ונפשו מרה עליו. נשמתם נקשרת זה בזה אך הם לא שוכבים: "[...] ולדחות מכל וכל מגע שאיננו תם ומתרפק כדרך מגעם של אח ואחות". אם כי האהוב, שיש לו פרצי אלימות, מקנא לה לעיתים. המיניות של שניהם מורכבת (וולבק ציטט פעם את אנטונין ארטו שטען שסדיזם הוא רגש די בנאלי, אבל מזוכיזם — זה כבר רגש מתוחכם מסדר אחר). לבקשתו של האהוב הולכים השניים למועדון בדסמי, ואילו המספרת מניחה לעצמה להתנסות בהרפתקאות מזוכיסטיות עם אלמונים באינטרנט. ההתבזות, הכפויה והרצונית, משותפת לשניהם; תשוקת ההתבזות מחד גיסא והתחושה שהיא ממילא מנת חלקם מאידך גיסא. השניים משתכרים ביחד, צופים בסרטים וקרעי סרטים תוך דילוג בין אולמות בבית הקולנוע, משוטטים כה וכה ללא תכלית, פוסעים ברגליהם ליד "אלה אשר התגלגלו אל צד הדרך: מהם כורעים תחת גומחות הכספומטים, מהם פרשֹו להם קרטונים על שפת המדרכה ופצעיהם פתוחים ומתחטאים בשמש, מהם מצועפים בקרעי סמרטוטים" ומפחדים שיידרדרו מטה למצבם.
לשונה של המספרת גבוהה מאוד ומעט פרטית, מעט ברדוגואית (על שם סמי ברדוגו). ההגבהה הזו כמעט גרוטסקית, כמעט יומרנית. ייתכן שבכוונת ההגבהה לפצות ביופי השפה על כיעור התכנים. בכך לטעמי לא משיגה הכתיבה את מטרתה (אם אכן זו מטרתה). אך המילים המיוחסות שבהן מסופר הסיפור כן יוצרות השפעה מבורכת אחרת: הן ממקדות את תשומת ליבו של הקורא בנפתולי הרגשות, כמו תמרור הן ניצבות בחריגותן ואומרות לו בלשון הפיוט: "שים לב אל הנשמה!" כמו גדר הן תוחמות בלב עולם החולין ותובעות בלשון המשורר: "רגע אחד של שקט בבקשה!" ואכן הספר מעניק לקורא הסבלני את חדוות המעקב אחר מורכבות נפשית ופיצוחה; תחושת הישג של הצלחה בהתחקות אחר נפשות עשירות; התמלאות נפש הקורא בשפע נפשי שמוצג לעיניו.
מי שיחליט להתמסר ימצא בספר עניין ומזון לנשמה. אבל למי שלא ניגש אליו עם מוכנות מוקדמת כזו, הספר לא יתפוס אותו בגרונו ויוליך אותו בעל כורחו עד סופו, כמו שתיאר פעם גבריאל גרסיה מארקס מה הוא מנסה לעשות בספריו. חסרה לספר כריזמה שכופה את נוכחותו של הרומן על הקורא. ונראה לי חשוב לנסות לחשוב על הכריזמה הזו, כי היא נעדרת מספרים רבים שמכוונים גבוה בספרות הישראלית העכשווית. כריזמה יכולה לנבוע מכמה כיוונים. כאן היעדרה, נראה לי, קשור לכך שהספר אינו ממוקד בעלילה אחת מרכזית. ישנה תחושה של שיטוט, של קולאז'יות, צירוף של כמה סיפורים בתקווה שמהקדירה המהבילה שאליה הם מכונסים תבשיל יצירה אחדותית נוקבת. כך, למשל, נספח לסיפור יחסי שני הגיבורים בהווה תיאור של שני זיכרונות ילדות ארוכים של המספרת, אחד על משחק מיני מפוקפק בין ילדים ושני על היפתחות נפש הילדה לאמנות הציור, שאינם מתאחים בנקל עם הסיפור המרכזי. גם סיפור האהבה עצמו סובל לטעמי מאפיזודליות, כלומר ממנייה של כמה שיאים או צמתים בו, שאינם מתכנסים להתפתחות עלילתית אחת. וגם מניעי הדמות הראשית לא לגמרי ברורים, כלומר לא לגמרי מנומק מה מצאה המספרת באהוב ליבה. הידוק של העלילה (למשל לתיאור של כמה ימים מרכזיים בה, אלה שבאו בעקבות חששה של המספרת שיש לה גוש בשָד) היה תורם לדעתי לכריזמה של הטקסט, תכונה שלעיתים משפיעה בטקסטים באופן תת-סיפי וגורמת לנו לרצות לקרוא הלאה. כשהסופר חוטף נגיסה מהחיים, תופס לא את המרובה, ומחשל אותה לאחדות אחת — נוצר יופי.
"האחו החריש את אוזניי", ענת עינהר, הוצאה לאור: אפרסמון, 174 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
