זהו סיפור ממקום אחר, אבל זהו בדיוק המקום שלנו. זהו סיפור על אנשים אחרים, אבל הם בדיוק אנחנו. זהו סיפור מלפני 100 שנה, אבל משברי הזמן הזה כתובים בו. אולי זה הסיפור שצריך לקרוא בין אזעקה לאזעקה. לגברים הצעירים בקהילה כפרית קטנה תחת הר אלפיני בדרום מערב שווייץ נמאס שכבר 20 שנה אסור להם לרעות את הבקר שלהם על ההר. הם שמעו מזקני הכפר על אסון כלשהו שקרה שם פעם, מזמן, אבל הם לא זוכרים אותו, ובלא תודעת אסון קל להיות זחוחים. מה שאתה לא רואה, לא קיים. יש המון עשב שם למעלה על ההר, והוא מתבזבז בלי שמישהו ייהנה ממנו. לפחות 70 פרות יכולות להיות מסופקות ממנו כל הקיץ.
הזקנים ממשיכים להזהיר שמדובר כאן בחיים של אנשים שמוטלים על הכף, אבל הצעירים מרימים עוד כוס של מוסקט ואין להם צל של ספק שדברים יסתדרו. בהצבעה של מועצת הכפר הרוב קובע לעלות להר בתחילת הקיץ, אחרי שהשלג מתחיל להימס. המאבק הבין-דורי מוכרע כצפוי: "עכשיו הצעירים עומדים בחזית, ודוחפים אליה את האנשים שחולקים איתם תפיסת עולם; ותפיסת העולם של הצעירים גורסת כי רק הם רואים נכוחה, מפני שהם משכילים, ואילו הזקנים בקושי יודעים קרוא וכתוב".
עולים אל ההר גם הפוליטיקאי והמקורב שלו, כלומר: ראש הכפר ובן דודו מצד אשתו, זה שיזם את הפרויקט, אחד שחי בעמק ואינו מכיר את ההר, שחכר את השטח והבטיח לראש הכפר שההצלחה תיזקף לזכותו אם יצליח לשפר את מצבו הכלכלי של הכפר; וגם ז'וזף המאוהב הצעיר והעני, שעשה חישובים והגיע למסקנה שהוא חייב לעלות להר כדי לממן לעצמו התחלה של חיים, יש עליו להשיג עוד 200 פרנק אם הוא ו-ויקטורין רוצים להתחתן בקרוב. לכן הוא מפעיל כל מניפולציה רגשית ("קדימה, תצחקי... תגידי כן... תהיי הגיונית...") כדי לשכנע את ארוסתו לתת את ברכתה לעלות להר, למרות שהיא מבקשת "רק לא למעלה!" הגברים פוצחים במסעם אל הבקתה, ששימשה את הקודמים שעלו להר, ושמאחוריה ניצב קרחון גדול, שנדמה כמלכודת מהפנטת.
ואומנם עד מהרה לומדים העולים שההר מצוי מעל החיים הטובים ומעל בני האדם, ומכות ניחתות עליהם בזו אחר זו: ראשון בורח מַטָּה נער רועד ואי-אפשר לחמם אותו, אחר כך נעלם גבר צעיר שמנסה להציל פרד, ואחר כך פורצת מחלת הפה והטלפיים ומייסרת בהתנפלויות את העדר הקטן, הצייד נפצע, הגברים אינם מצליחים לגלות אחווה זה לזה, אפילו הארוסה המתגעגעת שעולה לבקר את אהובה משלמת מחיר גורלי.
הקריסה החברתית מקבלת כאן ביטוי ממשי ומזמנת מחשבה ברוח פוסט-הומניסטית לא רק על חמדנות ועל ניצול, אלא על החוויה האנושית כחוויה מקומה תחתונה, שאין לה עליונות בשום מובן. שארל-פרדינן ראמי, שפניו מודפסות על שטר 200 פרנק שוויצרי, היה מועמד תמידי לנובל ותמיד כתב על מה שקרוב אליו, פעם על הר שקורס כמפולת על כפר ופעם על שבץ מוחי שגרם לו להרגיש שזר השתלט עליו. הוא גזר על עצמו מרחק והתגורר במחוז הולדתו בקנטון של אגם ז'נבה, שאליו שב מפריז לאחר 12 שנים. בבירת הספרות דווקא הרגיש בודד, אף שעבד עם סטרווינסקי וזכה להערכה מפול קלודל, פול ואלרי ואנדרה ז'יד.
ראמי, שטען שהכתיבה הריאליסטית מצערת, והרומן חייב להיות שיר, אינו מאבד לרגע את אחיזתו בסיפור, שממאן לקרוס לאלגוריה בשום שלב. הוא בנוי פרקים מוקפדים, שמציגים עירוב שכמותו טרם קראתי בין פרספקטיבות, למשל בין זו של הטבעי והנשגב - לא אנתרופומורפיזם פשטני אלא כתיבת ההר כמספר היחיד בעל קול מהימן, זה שכמו מעוניין להתקיים בלא הפרעה - ובין התנודדויות של הנפש (הנה, לדוגמה, חשיבותה של עששית מעשה ידי אדם בתוך אפלת ההר: "כל העלטה קרסה עליך. נלכדת בתוכה, היא הכבידה על כתפיך, היא הייתה על ראשך, על ירכיך, מסביב לכפות ידיך ולאורך זרועותיך, מצירה את תנועותיך, חודרת לפיך, לעסת את העלטה, ירקת ולעסת אותה שוב, ושוב ירקת, כמו הייתה אדמה של יער. הם נאבקו כך זמן-מה, כאילו נקברו בעודם בחיים").
כותרת היצירה "אימה בהר" מעוררת ציפיות לספר אימה, ואכן מדובר בתחושה מצמררת שמלווה את הקריאה, כפי שטענה פלאנרי אוקונור: "האימה אינה גלומה באסון ההתגלות, ההורס את חייהם של הגיבורים, אלא בהרגל שקדם לאסון הזה" (בתרגום עודד וולקשטיין). המקור הצרפתי, "הפחד הגדול בהר" ולא horreur, משליך את הסיפור אל מחוזות ארכיטיפיים, ואולי כך יש לקרוא אותו, כמאבק אלמותי בין מה שאנחנו רוצים ובין מה שאנחנו מסוגלים לעמוד בו.
אימה בהר, שארל-פרדינן ראמי. מצרפתית: רמה איילון, ספריית רות, 158 עמ'
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
