"סדריק" נפתח כאשר המחבר, גיש עמית, רואה באתר אינטרנט ידיעה על הלוויה של חייל שנהרג בעזה ומזהה את המת — תלמידו לשעבר, סדריק גָרין. "ובכן, סדריק מת. התחושה הראשונה משונה, יותר פליאה מעצב", כותב עמית, ונדמה לי שזה נכון, שזו התגובה הטבעית הראשונה לעובדה הטריוואלית והבלתי נתפסת, שאדם שהכרת נכרת מהעולם. כמה משונה המוות. התחושה המשונה מובילה את עמית למחשבה: "זה סיפור חזק. יהיה עליי לכתוב אותו".
"במשך שנת לימודים שלמה לימדתי את סדריק פילוסופיה פעמיים בשבוע, ובכל זאת אני זוכר ממנו מעט מאוד. האמת היא שרק מעטים מבין התלמידים זכורים לי, רובם צפים בענן האמורפי של הזמן החולף, וסדריק, אולי מפני שהיה שקט מאוד, דהה בזיכרוני כמעט לחלוטין". על קלישות זיכרונו מעידה העובדה שבמפגש הראשון שלו עם האלמנה נדמה לעמית שהוא זוכר גם אותה מבית הספר שבו לימד, אבל היא בכלל מרמת-גן. הרצון לכתוב מוביל את עמית למסע בניסיון לשחזר את דמותו של סדריק מתוך מה שמספרים עליו מכריו ואוהביו – בניחום האבלים, באזכרות, בפגישה במועדון האגרוף, בפגישות עם אלמנתו, אמו ואביו, מתוך נתונים על חיי המהגרים והפליטים בישראל. המוות מעורר את המעט שנותר מסדריק בזיכרונו של עמית, והספר הוא סיפור של אדם המתאר את ניסיונו להכיר תלמיד שבקושי זכר. "מה אנחנו יודעים על חייהם של אחרים", הוא תוהה. כשהוא מגיע לניחום האבלים, דמעות זולגות על לחייו של עמית למראה תמונותיו של סדריק על הקיר, אבל הוא אינו מצליח להשתלב בקהל האבלים. הוא, הישראלי מלידה, נשאר זר, נבדל. נדמה שבאמצעות סדריק הוא מנסה להגיע לישראליוּת, להתחבר לדופק ההווה.
"הכתיבה היא המחלה אבל היא גם הנוגדן, היא הארס וגם הנסיוב", הוא מצהיר. "היא האופן שבו אני משתמש בעולם אבל היא גם הדרך להיפגש עם העולם ולהכיר אותו ולהתייצב בתוכו ולחוש דברים שאחרת לא הייתי מרגיש. אלמלא הכתיבה לא הייתי נדיב יותר, אולי להפך". עמית מזמין כמה מתלמידי הכיתה של סדריק למפגש בביתו. הוא מודע לממד הנצלני שיש בהתנהגותו (עמית כותב בכנות גם כשהאמת אינה מחמיאה לו), שהרי לפגישה הזאת יש מניע — לכתוב על סדריק. אבל זו אינה תרפיה עצמית. חבריו של סדריק אינם מראה שבאמצעותם עמית לומד על עצמו. הפגישה איתם היא הסדק הראשון שדרכו יתגלה לו תלמידו המת. מאוחר בלילה, מספרת אחת התלמידות לשעבר, חברה שלא שמרה על קשר עם סדריק, שאהבה אותו יותר מכולם, כי הוא היה רומנטיקן. הסיפור ממחיש יפה כל כך שזו אינה עובדה מנותקת – סדריק היה רומנטיקן – אלא מכלול הזיכרון, הבחורה הצעירה שזוכרת את סדריק ובאמצע הלילה מספרת כמה אהבה אותו ומתארת את עדינותו שהפכה אותו לגברי מאוד בעיניה.
הזיכרונות מסדריק (ובעצם מכל אדם) אינם תוכן הסיפורים בלבד, אלא גם זהות המספר, הסיטואציה שבה הם עולים ובאיזה אופן. "סדריק" הוא מסמך חי. רצונו של עמית לכתוב על סדריק, להכיר את האדם שלימד ושכח, מובילים אותו ואותנו לשמוע את אביו של סדריק מספר על היום שבו לקח את בנו לגן ושני שוטרים ממשטרת ההגירה עצרו אותו בפתח הגן. זאת הייתה הפעם האחרונה שראה את בנו למשך 12 שנים. הוא ממשיך לספר לעמית את מה שסיפרו לו החיילים בשבעה על בנו, "שחילק חצי מהמשכורת הצבאית שלו לחברים במצוקה". ועוד מספרים על סדריק: מאמן האגרוף, אמו, ואלמנתו דניאל שאומרת "יש כל כך הרבה מה לספר על סדריק. אני לא יודעת מאיפה להתחיל". ולמרבה הפליאה, זו אינה נשמעת קלישאה. מתוך הסיפורים על החבר, בן הזוג, הבן והחייל עולה דמות של אדם צעיר, בנה של מהגרת עבודה, שעל אף מעמדו הרעוע, המוטל בספק, מתגלה כדגם האידאלי של אזרח.
לקראת סופו של הספר היפה הזה, מסופר על הסתבכותו הפלילית של סדריק וכיצד נחלץ ממנה וברא את עצמו מחדש. זו אינה רכילות בגנות המת, וגם לא שבח סתמי. זה אחד המאפיינים של גיבורי הספר, המובהקות של היצירה העצמית: בנה של מהגרת העבודה שנלחם להתגייס, מלכת היופי של הפיליפיניות בישראל, העובדת הזרה שזכתה בתחרות שירה, הילדה שברחה מאריתריאה ויום אחד תקים בית ספר לילדים אריתריאים ועוד. הם בני אדם ואזרחים. "סדריק" אינו רק ספר נהדר על סדריק שהיה ומת, זו גם הצעה לחברה הישראלית — אפשרות לגאולה באמצעות האזנה. וכמו שאומרת מיקל, "חבל שישראל לא נותנת לאנשים כמונו להיות כאן, לא רק בגלל שאנחנו לגמרי ישראלים [...] אלא בגלל שאנחנו מגיעים מכאב, אנחנו יודעים הרבה על כאב".
"סדריק", גיש עמית, הוצאה לאור: אלטנוילנד, 145 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
