צריך תועפות של כישרון, יצירתיות, חדות ומורכבות מחשבתית, ולפעמים גם לא מעט הומור, כדי לכתוב רומן של ההווה ולומר משהו משמעותי עליו. הסכנה האורבת לכל ניסיון כזה היא נפילה לקלישאות, היצמדות לא ביקורתית לפני השטח, וחוסר יכולת לאזן בין מבט מבפנים, מקרוב, על האירועים, לבין מבט מבחוץ שמדמיין ראייה ממרחק ומפרספקטיבה. "אחותי אירופה", ספרה השביעי של נל זינק (והשני המתורגם לעברית, לאחר "הכותלי", ספר הביכורים שלה), שמתפרסם בסמיכות זמנים להופעתו באנגלית, מתמודד ביד בוטחת עם האתגרים האלה.
נקודת המוצא של העלילה היא מפגש בין שש דמויות מרכזיות: דמיאן, מבקר אמנות גרמני, ובתו הטראנסית, ניקול; המוציא לאור טוטו, ממוצא אמריקאי, ואוויאנקה ידידתו "המעופפת", גם היא ממוצא אמריקאי; ליוויה, נכדתו העשירה של פושע נאצי; וראדי, נסיך מהאמירויות שחי בשווייץ. המפגש מתקיים בטקס הענקת פרס ספרותי במלון מהודר בברלין. אך הטקס משמים וארוחת המישלן מכזיבה. כ"פיצוי", הדמויות יוצאות להתאוורר בטיול לילי (שבחלקו השני, הכולל רק שלוש מתוך שש הדמויות, נעשה אמנם מסוכן) בברלין עילית ותחתית, שמסתיים באכילה בבורגר קינג.
הליכה (או טיול, או שוטטות) בעיר או בכפר, ביחידות או בצוותא, נקשרת פעמים רבות בתרבות לבירור רעיוני, יצירתי או הגותי. העובדה שלב הסיפור מתרחש תוך כדי תנועה מבליט את האינטראקציה בין הדמויות, ומאפשר את העיסוק של זינק בסוגיות רעיוניות הקשורות לעולמן. כמעט כל סוגיה עכשווית, שהיא נושא למחלוקת, נידונה ברומן: שיוך גזעי, מעמד חברתי-כלכלי, פליטוּת, הגירה, שייכות, לאומיות וטראנס-לאומיות, אבל דומה שהנושא שחוצה לאורך הטקסט את כל הסוגיות האלה הוא שאלת המגדר.
הדמות המרכזית, והיחידה שבשבילה השאלה המגדרית היא עניין של חיים או מוות, היא ניקול, הטראנסית בת ה-15: "היא שאלה כמה חברים אם היא עוברת כאישה. הם ענו כמובן ב'כן!' מיידי ונטול סייגים... כולם החמיאו לה, פינקו אותה ופיזזו סביבה. זה לא נראה לה סביר. כי בכל פעם שהיא הסתכלה על עצמה במראה, היא חוותה דיספוריה גופנית. וזה היה העניין! היא הייתה לא בסדר, ובטח לא יפה! לכן הייתה צריכה שהוריה ייכנסו לפעולה וייתנו לה לקחת תרופות מעכבות התבגרות לפני שהיא ממשיכה לגדול".
באשר להוריה של ניקול, על האם הארייט נאמר, ש"קיבלה את הנשיות המשותפת שלהן כפשוטה, במשיכת כתפיים משועממת ונטולת התרגשות. חלק מחבריה טענו שהיא אוטיסטית. אחרים חשבו שהיא פתטית – שהיא גבר טראנס שחי בהכחשה של שנאה עצמית". ואילו האב דמיאן אמביוולנטי ביחס לשינוי המגדרי, ובעיקר בגללו מתעכב מתן התרופות לבת. אך אפילו הוא שואל שאלה על גבריות: "מסעוד [הסופר הערבי זוכה הפרס הספרותי] לא הומו, בסדר — האם בגלל זה לקח אותי תמיד לטיולים ארוכים לשום מקום והחזיק את ידי?... האם כך נוהגים גברים אמיתיים?" וברגע אחר בסיפור, דמיאן, הקשור לליוויה, חושב: "ליוויה לסבית! הגברים האלה מושכים את תשומת לבה דרך הפרפורמנס של הגבריות, ולא בכך שהם פשוט מבטאים אותה". על הנסיך ראדי נאמר שעבר בנעוריו חניכה קווירית, אך "בעולם המפותח הוא נזהר. הוא לא רק נמנע מעמימות מגדרית... הוא הוקיר את כושר ההשתנות שלו. ועם זאת לא היה בוחר להיות אישה".
מה משרת הריבוי של התהיות המגדריות ברומן? ראשית, הוא מאותת שהנושא המגדרי חשוב, רציני, חוצה תרבויות. שנית, הוא מאותת שככל שיח חשוב, גם השיח המגדרי דינמי ונבנה בין השאר על ביקורות. המבט של זינק הוא לעולם לא חד-ממדי. ברוב ספריה היא מתמקדת בסוגיה בוערת אחרת ובוחנת אותה מכל צדדיה. בספרה הראשון, "הכותלי", היא בדקה את נושא הגנת הסביבה. אך בצד ההכרה בחשיבות האקטיביזם הסביבתי, היא חשפה גם את הממד הקפיטליסטי, התעשייתי, התחרותי — מאבק בין ארגונים שונים על שליטה, שמרחיק אותם מהנושא שלשמו התכנסו. כמו ב"הכותלי", גם ב"אחותי אירופה" המבט הכפול של זינק על הסוגיה הנידונה מתבטא בעודפות של מבעים, לעיתים משלימים, לעיתים סותרים, או גם וגם, על אותו נושא. ב"אחותי אירופה" אני שומעת חץ קטן של ביקורת על השיח המגדרי האקדמי (באופן השימוש במילה "פרפורמנס", למשל). אבל ביסודו של דבר, "אחותי אירופה" הוא שונה. זה ספר שיש בו גם הרבה חמלה. שלוש תמונות הסיום שלו — תמונות של אהבה שמקבלות את הנזילות המגדרית, ואת אפשרות ההשתנוּת המתמדת כעיקרון יסודי בחיים — מראות שאיפשהו, בחיים ובספרות, יש תקווה לאנושות: יש תקווה שהיא תתעורר מהסיוט הדתי-משיחי, האוונגליסטי או הטראמפיסטי, או מה שלא יהיה, שמציף את העולם.
"אחותי אירופה", נל זינק, תרגום: דפנה רוזנבליט, הוצאה לאור: לוקוס, 236 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
