ב-18 ביולי 1995 שלושה בני נוער שנסעו לבלות בפסטיבל ערד - איטן פלד בן ה-15, חן יצחק בת ה-17 ונעמה אלקריב בת ה-15 - לא חזרו הביתה. יותר מ-25 אלף כרטיסים נמכרו להופעת הפרידה של משינה, במתחם שיכול היה להכיל 18 אלף בלבד. תחת העומס של הצעירים הנלהבים שבאו לראות את הלהקה האהובה עליהם, השלושה נמחצו למוות לצד מאות שנפצעו. בריטואל הקבוע שמתרחש אחרי כל אסון בישראל, מיד נקבעו תקנים חדשים להופעות, אבל ברצף הטרגדיות שפוקדות אותנו בזו אחר זו, הזיכרון דהה ואיתו תחושת האחריות. 30 שנה אחר כך, שוב הופעות מתקיימות תחת איום.
רק לפני חודשיים נערכו מופעי ענק בתל אביב ובירושלים במקביל להתרעות על ירי טילים. הבחירה להמשיך בנגינה מבלי להפעיל אזעקה נובעת בין היתר מהרצון למנוע בהלה בקהל, אבל המעט שאפשר לעשות עבור הרבבות שרוצים להאזין יחד למוזיקה חיה היא לדאוג לביטחונם. בעוד חודש ייערך בפארק הירקון מופע מחווה נוסף לקהילת הנובה, שממשיכה במסע ההחלמה הארוך שלה. האם במדינת "יהיה בסדר" מישהו יכול להבטיח לה שהמרחב הזה באמת יהיה מוגן?
אם להיות כנים, השילוב של הופעות ואסונות הוא לא פטנט ישראלי. למשל, בשנת 2021 עשרה צעירים, בהם ילד בן תשע, נהרגו בעקבות דוחק בפסטיבל אסטרו-וורלד. האסון, שהתרחש במשמרת של הראפר האמריקאי טראוויס סקוט, תועד בסדרה חדשה שעלתה בחודש שעבר בנטפליקס ומנסה להבין מה השתבש בדרך. בזמן שהדוקו הזה מצטרף לתיעודים מאירועים דומים, אפשר לראות באוויר שאלה אחת שנמתחת בין ההורים שביוסטון לבין אלו שבישראל: מי יוכל להבטיח שהילדים ישובו הביתה בסוף הערב?
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
