בערב ליל הסדר, ובזמן שהסב עם משפחתו לארוחת ליל הסדר בירושלים, נפרץ ביתו של ראש המוסד. "מראת הבדולח העתיקה התנפצה [...] השולחן הוויקטוריאני הושלך ארצה ושתי רגליו נעקרו [...] הסכו"ם החגיגי נח בין שברי זכוכית בלבה של שלולית קוניאק ענברי". כל אלה שוליים ביחס לעלבון של בעלת הבית על הידיים הגסות שפישפשו במגירות שלה, מגירות שאף אחד לא מחטט בהן זולת המספרת "המחטטת תדיר במגרותיה, רואה הכול. יודעת. מודדת". המספרת היא בתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר, מיכל זמיר, וסיפור הפריצה פותח את ספרה החדש "חולשה לגנרלים", שאינו רומן מתח אלא ממואר, ולכן סיפור אמיתי (עד כמה שממוארים יכולים להיות אמיתיים).
בתחילת הקריאה בספר נדמה היה לי שהפורצת האמיתית היא זמיר, וכך אכן אפשר לקרוא את הספר הזה כממואר מפוכח ולא נעדר נוסטלגיה מאת בתו של ראש המוסד, החושפת לעיני כל את סודות צהלה, הגנרלים ונשותיהם. אולם זה מהלך אחד של הספר הזה, ולצידו יש מהלך נוסף, מעניין ושלם יותר. בעקבות הפריצה הותקנו סורגים בביתה של משפחת זמיר. דלת פלדה החליפה את דלת הכניסה מעץ, וגם בריחיה של דלת חדר האורחים ננעלו במנעולים כבדים. "אלמלא כן, לא הייתי נתקעת בחדר האורחים", כותבת זמיר, והנערה הצעירה, המחפשת את המפתח כדי לצאת החוצה עם הסיגריה שהדליקה, חורכת בטעות חור בדלת הרשת, ואז עוד אחד בכוונה ועוד אחד. לכאורה, מעשה ונדליזם המתאים לפורצת, ולמעשה יותר משהיא פורצת פנימה, זמיר מתארת את פריצתה החוצה.
תנועת הסיפור ההרמונית של זמיר, העוברת בטבעיות בין זמנים ואתרים מסווה לפעמים את העובדה שהיא מתארת סדרה של פריצות, והספר כולו הוא תיאור הגבולות מתוך חצייתם — פנים וחוץ, למעלה ולמטה, בתוך הגוף ומחוצה לו. מול תביעתה של וירג'יניה וולף לחדר משלה, זמיר מציבה את הדרישה לצאת מהחדר שלה. זו דרישה כמעט אירונית משום שבעיני רוב הגברים שפגשה, בתו של ראש המוסד אינה יותר מדרך להיכנס פנימה, "פרוזדור לטרקלין".
"חולשה לגנרלים" מתאר מרחבים — פיזיים ונפשיים — לא פחות משהוא עוקב אחר הזמן, והדבר ניכר גם בשמות ארבעת חלקיו: "שכונה", "תל אביב", "גלות", "פמפיגוס וולגריס". בחלק הראשון, "שכונה", כותבת זמיר על ילדות בשנות ה-70 בשכונת צהלה. בתי השכונה גובלים בשדות הבור, שפעם היו נחלתו של שבט אבו-כישכ, והמספרת, במקום לשכב על הגדר בתרגילי צבא בצופים, זוחלת הלאה אל הפרדסים ומעבר לגבולות השכונה עד נווה שרת, שהבנים שלה "היו מפרקים את הבנים שלנו במכות בשתי דקות".
השאיפה לצאת החוצה מתממשת בחלק השני, "תל אביב". אלו שנות הנערוּת, וזמיר מספרת על מפגשים עם גברים, על "המשורר" ועל האהבה הראשונה. בזמן שזמיר נחשפת לאפשרויות חיים חדשות, אמה פותחת את אלבומי הזיכרון שלה ומהם עולות שאלות על נתיבים שנסתמו. בסוף החלק הזה, זמיר סומכת את מות האהבה הראשונה שלה למות האהבה הראשונה של אמה, כרגע שמוביל לחלק השלישי "גלות".
בנקודה זו, נראה שהפריצה עלתה יפה. "הייתי בת עשרים וחמש והוא היה החבר הראשון שלי". אותו חבר ראשון היה סרבן מצפון ואז שף הדוניסט שלא עניין אותו דבר, "לא תיאטרון ולא פוליטיקה, וגם לא אבא שלי". סוף-סוף! אולם זמיר מדלגת שנים קדימה — השף מת, ועכשיו זמיר פונה לנערה שבתוכה, זו שיצאה לתל אביב, ומכנה אותה "סתומה", משום שניסתה לשכוח והכריחה את עצמה לשכוח הכל. זמיר, שעד כה נדמתה כבעלת זיכרון מושלם, חושפת במפתיע את מה שהזיכרון מסווה — את ההשכחה. היא אינה כותבת מה שכחה מאותן שנים של "תל אביב", "מה שנותר במוחי היה רק תמונות מטושטשות", היא טוענת. זו נקודת הפנייה חזרה פנימה, אל החלק האחרון של המסע.
שוב היא בחדר משלה, סגורה. ושוב החדר אינו לגמרי משלה — נשים נוספות מאושפזות לצידה במחלקת העור. הגיאוגרפיה הפעם היא גיאוגרפיה של הגוף. "פמפיגוס וולגריס" היא מחלת עור אוטואימונית: הגוף של המספרת מועד לפגוע בעצמו, ומוקד המחלה הוא העור, הגבול החשוב ביותר בין פנים לחוץ. הסימבוליות של החלק האחרון נראית כמעט עזה מכדי להיות ממוארית: נשים סגורות בחדרי מחלקת העור, ובחוץ נמצאים הגברים התלויים בהן.
זה כוחו של הממואר הנהדר הזה. נדמה אולי שממואר הוא עניין פשוט. בוחרים כמה רגעים משמעותיים וכותבים אותם יפה. אולם זמיר לוקחת את פרטי חייה והופכת אותם לסמלים רבי-עוצמה ובעלי משמעות אישית, לא זו הנתונה מראש והידועה, אלא זו שהיא העניקה להם. כנגד כל הסיכויים, מתוך הסיפור הכללי היא מצליחה לספר סיפור משלה. היא בטרקלין.
"חולשה לגנרלים", מיכל זמיר, הוצאה לאור: אחוזת בית, 165 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
