נפתח בקלישאה. תהום פעורה בין הורים שזוכים לראות את ילדיהם גדלים, ובין הורים שנידונו לקבור אחד מילדיהם ולהישאר בחיים אחריו. בשנתיים האחרונות נדמה כי חל שינוי בייצוג השכול הישראלי, ואנחנו חשופים לעדויותיהם המתמשכות של הורים שכולים, שאינם סוכרים את תחושותיהם כפי שאולי הורגלנו עד עתה, אלא להפך, משתפים את כולנו ב"אין-ספור הצללים של היגון", אם לצטט משייקספיר, בדבריהם המוקלטים בפודקאסטים וברשומות ברשתות החברתיות, באסופות ובראיונות.
רב-המכר הגדול של התקופה, "חטוף", נכתב בידי גבר ששכל את שתי בנותיו (שורד השבי, אלי שרעבי), גבר שמישיר מבט אל המציאות החדשה ומתעקש לייצר עבור עצמו אופק חדש. העדות שלו מזמנת את קוראיה לשאוב כוחות מן האופטימיות הגלומה בה, מפתיעה את כולנו בחיוביותה. אבי הרוש, ששכל את בנו סמל ריף הרוש בקרב בעזה, נוהג לכתוב בפייסבוק בגילוי לב על אודות כאבו הבלתי פוסק, ואני קוראת תוך מחויבות ואחווה: "הזמן שעובר רומס ומקמט את חיי", כתב היום. "זה נהיה קשה יותר. הגעגוע גובר, מתיש, מחליש ובצורה אכזרית גם מחזק".
סתירוֹת מלוות את הקיום המיוסר הזה, כך נוכחתי בכל פעם שאני קוראת הורה שכול. כוח שמתגלה כי נדרש להמשיך מחד גיסא, ואוזלת יד מאידך גיסא. מנואלה דבירי ביטאה את הסתירה הזו בקובץ "אמהוּת" בעריכת אמיליה פרוני: "באופן פרדוקסלי, החלק השני של החיים שלי, אחרי מות הבן שלי, יפה יותר מהחלק הראשון של החיים שלי. [...] משהו התפרץ מתוכי. מהו ה'משהו' הזה? אולי כוח, אולי יצירה". מיכל גרוסמן כתבה שנה לאחר האסון "אנחנו ממשיכים ולומדים כל הזמן את השיעור הכי קשה של החיים שלנו, כאילו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. איך ממשיכים להיות הורים לילד מת?"
אלו הן עדויות ולא דמויות בדיוניות. ייצוג ספרותי ריאליסטי של אם שכולה, אפוא, כדאי שיביא בחשבון את המורכבות שהיא חלק מאופייה של הטראומה, ואת האופן שבו נמזגת הטראומה אל הזיכרון ההיסטורי. ייצוג ספרותי ריאליסטי של הורים שכולים, אפוא, כדאי שיביא בחשבון את מה שאי-אפשר לדבר על אודותיו, כפי שכתב דויד גרוסמן ב"נופל מחוץ לזמן" בשמם של האם והאב: "יחד נולדנו בַּצד האחֵר, בלי מלים, בלי צבעים, ולמדנו לחיות את תשליל החיים".
אם שכולה היא גיבורת "מחר יהיה אחרת", פרסומו ה-20 בדפוס של יובל אברמוביץ', מצליחן עסקי על פי עדותו שלו, שנחשב לשרלטן בעיניהם של אנשי ספרות, אך מודה שעבורו "אין הבדל בין ספר לקוקה קולה". הגיבורה איבדה את אחת משלוש בנותיה בפיגוע, והמערכת השיווקית שסביב הספר, באין-ספור התפעלויות שמוצגות ברשתות החברתיות, מבקשת להציגה כדמות מרובדת, שעוברת תהליך נפשי מעורר הזדהות, שבסופו היא מצליחה "לחיות מחדש".
בנאום בטקס זיכרון לנפגעי טרור, לאחר שהתרחקה מישראל, התקרבה שנית לבעלה והכירה יוונייה שעוררה בה השראה, דוברת האם: "אני רוצה לספר על הבחירה שלי להפסיק להיות אם שכולה". היא איננה מתכחשת לכאב, לדבריה, היא רק החליטה "לעבור למדינה אחרת" ו"להמשיך הלאה" בלי לתת לאובדן להרוס אותה. זה אמור אולי להיות "ספר קלאסי של בניית חוסן נפשי", כפי שכתב המחבר על ספרו הקודם, אבל הוא מעורר אי-נוחות בשאיפתו להיות מעמיק, נוכח גילומה הגנרי של בורגנית שעוברת "הליך העצמה", ובעיקר בעיוורון הפוליטי שניכר בו.
אברמוביץ' כותב בתנופה וברצון לשאת חן, אבל ברור לכל קוראת בעלת רגישות, שתהום הטראומה של השכול איננה עניין של החלטה. גם אם נעשה רשימה, נברח מהארץ לאי יווני סטריאוטיפי או נחליט להתגבר. הספר מרושת בשאלות פנימיות שחוזרות על עצמן, וראויות לבחינה עלילתית ולשונית יסודית מזו, לכתיבה מקורית מזו.
אברמוביץ' פירסם ספרי עזרה עצמית (ספרי עיון, בלשונו), שמעודדים את קוראיהם להציב לעצמם מטרות ולהגשימם, ומעיד על עצמו שכתב בכל הז'אנרים, ואחת מחוזקותיו היא "פעילות עוטפת" לאחר שהוא מדפיס ספר. "גם ג'יי. קיי. רולינג בנתה עולם עם מרצ'נדייז", אמר וייצר אנלוגיה לזו שחיברה את הסדרה הנמכרת ביותר.
האיש הצהיר "אני באופן כללי לא הולך להפגנות [...] הצבעתי לכולם". אבל ספרוּת נכתבת תוך מודעות למובן מאליו ולאופני הערעור עליו, ספרוּת שְׁכוֹל נכתבת בדגש על פירוק ועל "אתרי האובדן", בלשון רולאן בארת. ספרות, כמו כל אמנות, היא אחת הדרכים לבטא ולהתמודד עם כאוס חסר פשר, או עם האין-סוף. אסיים בקלישאה. תהום פעורה בין ספרות ובין טקסטים שמטרתם העיקרית היא לענות על הציפיות המסחריות של מחברם.
"מחר יהיה אחרת", יובל אברמוביץ', הרשימה: הוצאה לאור, 398 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
