קשה לדמיין את מדף ספרי הילדים ב-30 השנים האחרונות בלי ג'וליה דונלדסון. המחברת של "טרופותי", "טרמפ על מטאטא", "לקוף יש בעיה" ו"מר לי וצר לי" כתבה כבר מעל 180 ספרים, כ-70 מהם זמינים לקהל הרחב והשאר משמשים את מערכת החינוך הבריטית, ותורגמה ליותר מ-60 שפות. עם זאת, גוף יצירה כה גדול מקשה לשמור על רמה אחידה, ובמקרה של דונלדסון הפערים קיצוניים במיוחד. ספרה החדש, "פינגו מקוטב אל קוטב" ממחיש זאת היטב, ובהשוואה ליצירות איקוניות שלה מהווה דוגמת קיצון לדו-קוטביות שבאיכות כתיבתה.
כשדונלדסון במיטבה — היא נהדרת! עם סיפורים שובי לב ומחשבה, כתיבה קולחת, שפה עשירה וחריזה משובחת, טוויסטים עלילתיים מקוריים ובחירות אמיצות. בנוסף, בעידן של ספרות מגוננת ומעוקרת, היא בין הבודדות שמעיזות לכתוב לגיל הרך באופן ישיר ולא מתפשר על אימת המוות; הגיבורים שלה לא פעם כמעט נטרפים, נשרפים, נגזרים לחתיכות, לעיתים ניצַלים בדקה ה-90 ולעיתים לא, וכל זה בשילוב הבריטי כל כך של פחד והומור. בכלל, דונלדסון במיטבה היא סופרת בריטית מאוד, מבחינה תמטית וסגנונית כאחד: העכבר גיבור "טרופותי" שלה, שמתחמן ומתמרן חיות גדולות וחזקות ממנו כדי לשרוד, הוא מחווה מובהקת לגיבורי מעשיות העם הבריטיות, שבניגוד לאחיהם מהיבשת לא ניצחו את החזקים בזכות תום ליבם ויושר דרכם, אלא דווקא בעזרת שקרים ותחבולות מחפירים ממש, במעשיות קלאסיות כמו "דונאל העשיר וג'ק העני", "מולי וופי" וכמובן "ג'ק ואפון הפלא", שמהדהד בעוצמה במפגש בין העכבר לטרופותי המפלץ.
גם בספרה "בובות של נייר", שעוסק במלאכת יד נשית ככלי ליצירת קשר בין-דורי שאפילו המוות לא יכול לו, ניכרת הבריטיות שלה, הפעם ברפרור לשירי משחק עתיקים: הבובות בספר אוחזות ידיים ורוקדות כשהן חוזרות על זמר קצר ומחורז, עד שילד אכזר עם זוג מספריים מביא עליהן את קיצן — דימוי שמתקשר מיד ל-Ring Games הבריטיים, שהתאפיינו במנגינה עליזה ותמימה לצד מילים שעסקו לא פעם באיומים של אלימות כלפי ילדים ואף מוות, כמו Ring Around the Rosie או גרסאות מוקדמות שלThere Was an Old Woman Who Lived in a Shoe.
לעומת זאת, יש לדונלדסון יכולת להיות דידקטית עד אימה. נדמה כי בכל פעם שהיא כותבת סיפור המקדם ערך חינוכי מסוים, יוצאת ממנה המורה לשעבר ומחברת ספרי הלימוד, והתוצאה בנלית וחסרת שאר רוח. כך, ספרים כמו "אדומים מול כחולים", שמקדם מאבק בגזענות ודעות קדומות, "הענק הכי גנדרן בעולם", שמעודד נדיבות, או "חמישה מכוערים", שעוסק בשונות ובקבלה עצמית, חסרים את הברק הדונלדסוני, והקריאה בהם צפויה, מטיפנית ומשעממת.
המקרה של "פינגו מקוטב אל קוטב" גרוע אף יותר, שכן הוא נכתב ככלי מידעי-לימודי מובהק, וסובל מעלילה פשטנית ולא מנומקת, שניכר כי כל מטרתה ללמד את הילדים על אורחות חייהם של הפינגווינים ועל ההבדלים בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי. כך, פינגו יוצא למסע אל הקוטב הדרומי אחרי שדודותיו סיפרו לו עליו רבות, ועם זאת, הוא מתבלבל בדרך ומגיע לקוטב הצפוני במהלך סיפורי מהיר ודל, שברור כי לא הספרות עמדה בראש מעייניה של דונלדסון בעת כתיבתו, אלא הצורך הלימודי; רושם שרק מתחזק כשמגיעים לסוף הספר ומוצאים בו טקסט מידעי על חיי הפינגווינים.
אפילו אקסל שפלר — המאייר הנצחי של דונלדסון, שיש לו חלק לא מבוטל בהפיכת ספריה לקלסיקות — התרשל הפעם במלאכתו, אולי מרוב שעמום, והתוצאה היא עבודת איור שטוחה, צבעוניות עכורה ומעיקה, ואפילו כפולות שבהן נראים פרטים שעיבודם לא הסתיים, שאריות מחיקות וכדומה.
ניכר שלא בכדי מתואר פינגו בתרגום לעברית כמי ש"יום וליל הוא צעד — כמו לקראת הרפתקה" (ההדגשה שלי, מ.פ.ד), שכן הרפתקה של ממש אין בסיפור הזה, שלא אתפלא אם נכתב בכלל למערכת החינוך הבריטית ולא לשוק הספרותי, ותורגם רק מפני ששמה של דונלדסון הוא מקדם מכירות גבוה גם בישראל. ואפרופו התרגום, רימונה די-נור, שכבר העניקה בעבר תרגומים מבריקים וקולחים לספרי דונלדסון, גם היא לא במיטבה הפעם והשמיטה את משחק המילים הקטן והחינני שהיווה נקודת אור יחידה בספר, על המילה pole (קוטב וגם מוט), מבלי להציע חלופה הולמת.
בקיצור: ספר שלא מכבד את המורשת הדונלדסונית במיטבה ואת גיבוריה האהובים, ומוטב היה לוותר עליו.
"פינגו מקוטב אל קוטב", ג'וליה דונלדסון, אייר: אקסל שפלר, מאנגלית: רימונה די-נור, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 40 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
