הטרילוגיה "ורנון סובוטקס" של וירז'יני דפנט, מהספרים המדוברים ביותר בצרפת בעשור האחרון, נכתבה אחרי פיגועי "שרלי הבדו" ו"הבטאקלאן" והושפעה מן הטלטלה החברתית והפוליטית שהם חוללו. במבט-על אפשר בהחלט להסכים שדפנט פורסת תמונת מצב לאומית, חברתית ופוליטית — כזו שמשקפת את צרפת שלאחר אותם פיגועים, ובייחוד את תחושת האיום וחוסר הביטחון שחשו אזרחיה. והיא עושה זאת בכישרון עילאי של מספרת שמצליחה להשמיע קולות קשים לשמיעה של הומופובים, מיזוגינים, אנטישמים, אנשי ימין קיצוני, שמאל רדיקלי, גברים אלימים ושאר פינוקים שהטבע האנושי מפרגן לנו, וכל זאת מבלי שהיא תשניא עלינו את הדמויות שמשמיעות אותן.
הכרך השלישי בטרילוגיה הנושאת את שמו של הגיבור הראשי, ציר העלילה, ראה אור זה עתה בעברית. אם בכרך הראשון הוא מצטייר כדמות תלותית וילדותית, שמנסה לתמרן את חבריו כדי שיארחו אותו לאחר שנזרק מביתו, הרי שבכרך השני כבר מתחולל שינוי: ורנון מתחיל את דרכו החדשה כחסר בית. אותם החברים שזרקו אותו מכל המדרגות בכרך הראשון מפצירים בו לזנוח את הספסל בפארק, שאמנם מציע נוף מרהיב של פריז אבל שבכל זאת מדובר בלינה תחת כיפת השמיים, ולחזור איתם הביתה. אבל הפעם ורנון אומר לא. משהו בו נשבר.
לאחר שצפינו בחבריו אלה מתגבשים באורח משונה ביותר לכדי קהילה בכרך השני, יחד עם גלריה חדשה של דמויות, החבורה מתחילה לפקוד בימים את מקום מושבו בפארק ובלילות לרקוד לצלילי פלייליסטים שהוא עורך בביסטרו המקומי. במרכז הכרך השלישי, ורנון וחבורתו כבר אינם מתגוררים בפריז. הם נודדים בין אתרים שונים באזורים כפריים בצרפת ומקיימים "התכנסויות" — מסיבות ריקוד המזכירות רייבים — שבהן ורנון מתפקד כשילוב משונה בין די-ג'יי לשמאן בואכה גורו. שמו מתפשט למרחקים, אך המפגשים נשמרים בחשאיות עד כדי ניתוק מוחלט מרשת האינטרנט.
אני מודה: על אף הטרנספורמציה הזאת שכביכול עוברת על ורנון, לא שיניתי את דעתי עליו כפי שתיארתי בביקורת על הכרך הראשון במוסף זה. ורנון נשאר בעיניי טיפוס משעמם, אנטיפתי ואנוכי, ועלייתו לדרגת גורו מזכירה לי את דרכו של שאנס גרדינר מ"להיות שם" המופתי של יז'י קושינסקי למועמדות לנשיאות ארה"ב. לאורך הטרילוגיה, וביתר שאת בכרך השלישי, הציק לי אותו "חור בעלילה" שדומני שאני קוראת ביצירת הענק הפוליפונית של דפנט: שאיני מצליחה להשתכנע שוורנון עבר תהליך השתנות כה רדיקלי שיכול להצדיק נהירה שכזאת אחריו. רבים משלל הטיפוסים שקולם נשמע בספר מתעקשים שמשהו בנוכחותו גורם להם "להרגיש טוב", אך איש מהם אינו מייחס לו חוכמה מיוחדת או אמירה נחרצת, מעבר לקלישאות ניו-אייג'יות. אבל אז הבנתי שאני מפספסת את העוצמה של אמירת ה"לא".
מנקודת המבט של העולם הדפנטי, הסירוב של ורנון אינו רק החלטה להמשיך לישון תחת כיפת השמיים בטמפרטורות של מתחת לאפס כשהוא חולה, רעב וצמא; משמעותו רחבה בהרבה: חיים מחוץ לרדאר — בלי חשבון בנק, בלי כרטיסי אשראי, בלי ביטוח רפואי ובלי טלפון נייד. אבל הנקודה המעניינת כאן מבחינתי אינה מה בדיוק מתחולל בנפשו של ורנון, בהנחה שיש לו כזאת גם אם פגומה, אלא מה אקט הסירוב שלו עושה לחבורה. להם אין זה משנה מדוע הוא מסרב, כל אחד מפרש אותו אחרת, אם מנסה בכלל; עצם הסירוב ממגנט אותם. הם אולי אינם יודעים להסביר מה כוחו של ורנון, אך מאמצים בזרועות פתוחות את ההקלה שמאפשר הסירוב.
אחרי 7 באוקטובר השתלטה עליי התחושה שהחוזה הלא-כתוב ביני לבין המדינה שבה אני חיה הופר. הרי יש חוזה לא כתוב: אני מפקידה בידי המדינה חלק ניכר מחירותי ומפרנסתי, ובתמורה היא אמורה להעניק לי שירותי רווחה, חינוך, בריאות וכמובן ביטחון. משהו בתוכי נשבר. הבנתי שהמסגרת המדינית שאמורה למלא את חלקה בחוזה בינינו כשלה, ואף מעמידה את חיי בסכנה. באין מדינה, באין סולידריות מלמעלה, נותר מוצא אחד: הצטמצמות לחיי קהילה, שכונה, שכנים, משפחה, בן-זוג או חתול.
מהפריזמה הזאת הצלחתי לראות את ורנון שהתגבש אל תוך הכרך השלישי בעיניים אחרות. הוא לא בחר להיות חסר בית; הוא נפלט לשם. למרות הקשיים — והם רבים — נעשה ברור לקוראים שטוב לו יותר להיות חסר בית במובן הרחב של המילה הכולל גם המדינה, ושאינו רוצה לשוב אל מה שנחשב ל"חיים נורמליים". איכותם של החיים הנורמליים שהיו לו הרי נחשפו במערומיהם, התגלו כחסרי הגנה ואף מסוכנים. ואילו דווקא החיים "בשוליים", כפי שמכנים זאת, הם דווקא המקום שבו מצליח להתקיים ההסכם שאין ביכולתה של המדינה לקיים. אף שבני החבורה של ורנון אינם מצטיירים כדמויות שבא לך להזמין הביתה, דפנט מראה כיצד הם, ולא האנשים החיים במסגרת ממסדית נורמטיבית, מצליחים לקיים חיי ערבות הדדית אמיתית, וכמו ורנון, גם הם חשים הקלה.
אלא שגם בחיים שבשוליים אין מנוס מהכללים הבסיסיים של הטבע האנושי. מותו של שארל, החבר הוותיק ו"זקן השבט", מטלטל את החבורה לא רק בגלל היעדרותו אלא בעיקר בגלל מה שהוא הותיר: הרבה מאוד כסף. הירושה הזאת פועלת כזרז שחושף את המתחים הסמויים ומאלץ את חברי הקבוצה להתמודד עם שאלות מהותיות על ערכיהם. הכסף מערער את הנאמנות, מחדד את החשדנות ומחזיר לפני השטח את האינטרסים האישיים שמפניהם ברחו כולם מלכתחילה. הקהילה החלופית שנבנתה על בסיס הסירוב הרדיקלי של ורנון מגלה שהיא פגיעה לא פחות מהמסגרות הרשמיות שאותן נטשה. כך דפנט מראה שמה שנדמה כפתרון — היציאה מהמסגרת הממסדית לקהילה אלטרנטיבית — עלול להיות רק דחייה זמנית של הבעיות, לא פתרון אמיתי להן. אבל זוהי דרכה של דפנט: לזעזע, לערער, ואז להמתין לטלטלה הבאה.
"סיפורו של ורנון סובוטקס 3", וירז'יני דפנט, תרגום: רמה איילון, הוצאה לאור: מודן, 328 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
