ב-15 בינואר 1919, בשעת ערב מאוחרת, המהפכנית וההוגה המרקסיסטית רוזה לוקסמבורג נרצחה בירייה מטווח קצר והושלכה לתעלת לוונדר שבברלין. גופתה התגלתה ב-31 במאי, הועברה תחת איסור פרסום לחדר מתים בבית חולים בעיר, והובאה לקבורה רק ב-13 ביוני. כך באה לקיצה, בגיל 48 בלבד, פרשת חייה הסוערת של אחת הנשים המבריקות ביותר במחשבה הפוליטית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. מי הייתה? איזו מורשת השאירה אחריה? מה אפשר ללמוד ממנה? עד כמה הגותה רלוונטית לחיינו היום, 106 שנים אחרי מותה? "רוזה לוקסמבורג", ספרה המצוין של האקטיביסטית והתיאורטיקנית הפוליטית דנה מילס, מתחקה אחר שאלות אלה.
לוקסמבורג נולדה ב-5 במרץ 1871, צאצאית חמישית למשפחה יהודית-פולנית מהמעמד הבינוני, בעיירה זאמושץ' שהשתייכה לאימפריה הרוסית. כמו שאר היהודים-הפולנים נתיני האימפריה, גם היא נחשפה מילדותה לדיכוי כפול: אתני ודתי, דבר שכנראה פיתח בה תודעת מיעוט מוקדמת. מגיל צעיר מאוד היא בלטה בשכלה המבריק ובכישרונה לשפות. היא למדה בגימנסיה לבנות בוורשה. בגיל 15 הצטרפה למפלגת הפרולטריון הפולני המתפרקת, ואחר כך עשתה דוקטורט על "ההתפתחות התעשייתית של פולין" באוניברסיטת ציריך. ב-1893 הייתה בין המייסדות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ממלכת פולין וליטא. ב-1898 עברה לברלין והצטרפה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), שהייתה לביתה הפוליטי רוב ימיה, ואף הייתה חברה בלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית. היא הייתה הוגה מרקסיסטית חשובה ופורצת דרך, ומהפכנית שעמדה על דעתה ושילמה בחייה על אמונותיה.
כניסתה של לוקסמבורג אל ה-SPD הייתה רבת-רושם ומיקדה אליה מיד את תשומת הלב לא רק במפלגה, אלא גם על בימת הסוציאליזם המהפכני הבינלאומי. כבר ב-1899 היא העמידה את עצמה במרכז הוויכוח העקרוני שיסעיר את המפלגה עוד שנים קדימה, כשפירסמה את "רפורמה חברתית או מהפכה?" מאמרהּּ זה התווכח עם מאמר של דמות מרכזית במפלגה, אדוארד ברנשטיין, ששלל את המרכיב המהפכני של המחשבה הסוציאליסטית והציע במקומו סוציאליזם רפורמיסטי של התפתחות הדרגתית. הטענה הנגדית של לוקסמבורג הייתה שרפורמות במערכת הקפיטליסטית — ככל שישפרו את תנאי המחיה של הפרולטריון בטווח המיידי — יבצרו בסופו של דבר את המערכת במקום להקריס אותה, וישאירו את הכוח הפוליטי בידיים הלא-דמוקרטיות של הבורגנים. "ההבדל אינו טמון במה, אלא באיך", כתבה לוקסמבורג. היא לא שללה לחלוטין רפורמות, אבל טענה שלבדן — ללא היעד הסופי של המהפכה, שבמסגרתה הפרולטריון יתפוס את הכוח הפוליטי — הן לא יוכלו לשנות את המבנה החברתי-כלכלי ואת מציאות חייהם של ההמונים. "מעמד הפועלים אינו יכול לאמץ את העמדה הדקדנטית של הפילוסופים: 'המטרה הסופית שווה כקליפת השום מבחינתי, התנועה היא הכל'. לא, נהפוך הוא, התנועה כתכלית בפני עצמה, בלי לקשר אותה למטרה הסופית, שווה כקליפת השום מבחינתי, המטרה הסופית היא הכל".
המאמר "רפורמה חברתית או מהפכה?" לא היה רק חשוב לעצמו ולזמנו, אלא גם הניח את היסודות להגותה של לוקסמבורג בכלל. כפי שמראה מילס בספר, כבר מההתחלה התייחדה לוקסמבורג בכך שקישרה בין תופעות תרבותיות-פוליטית שונות שלרוב יש נטייה להפריד ביניהן, ויצרה מעין מבנה מחשבתי הוליסטי. הקישור ההכרחי הראשון שיצרה לוקסמבורג הוא בין הרעיון המהפכני לדמוקרטיה. "סיכוייה של הדמוקרטיה להתקיים אינם גדלים כאשר מעמד הפועלים מוותר על מאבקו לחירות. נהפוך הוא... מי שיחזק את הדמוקרטיה יחזק גם את התנועה הסוציאליסטית, ועם ההתכחשות למאבק הסוציאליסטי אובדות גם תנועת הפועלים והדמוקרטיה", כתבה. בצד קישור חיובי זה, המאמר מונה כמה תופעות מרכזיות שיש להעבירן מן העולם כדי ליצור את המהפכה הסוציאל-דמוקרטית המיוחלת: הכוונה לאימפריאליזם, לקולוניאליזם, למיליטריזם ולרעיון מדינת הלאום שמשרתים כולם זה את זה ואת הקפיטליזם העולמי.
שנת 1904, שנת מפנה בהיסטוריה של האינטרנציונל השני, חנכה דיאלוג, לעיתים קרובות וכחני, בין לנין ללוקסמבורג, שנמשך עד מותה. אחת המחלוקות ביניהם הייתה קשורה לשאלה הלאומית: לקראת מהפכת 1905 לנין וחבריו תמכו בעמדה המרקסיסטית השלטת: בפרידת פולין מהחסות המפלגתית הרוסית, ולמעשה במתן עצמאות לאומית לפולין. לוקסמבורג התנגדה, אך בכל זאת המשיכה לשתף פעולה עם הרוסים. מחלוקת חשובה נוספת נגעה לעמדה הריכוזית של לנין ולשאלת מקומו של הפרולטריון במהפכה. לוקסמבורג עמדה על כך שהמהפכה צריכה לבוא מלמטה, מן הפרולטריון עצמו, ולא מלמעלה, ממרכז המפלגה שמורכב מאינטלקטואלים בני מעמד הביניים ומקבל החלטות בשבילו. "הפרולטריון לא ילמד משמעת באמצעות המדינה הקפיטליסטית, עם העברת השרביט היישר מהבורגנות לוועידה סוציאל-דמוקרטית אלא באמצעות קריאת תיגר על רוח המשמעת הנרצעת ובאמצעות עקירתה", כתבה לוקסמבורג במאמרה "שאלות ארגוניות של הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית", שהגיב למאמר של לנין.
בתחילת שנות העשרה של המאה ה-20 חלו שינויים משמעותיים ב-SPD: המפלגה צברה כוח פרלמנטרי והפכה יותר ויותר למפלגת מרכז. ב-1911 כבר הוקמה סיעת מרכז-ימין בתוך המפלגה, ולראשות המפלגה נבחר רוויזיוניסט. התנגדותה של לוקסמבורג למיליטריזם, והתבטאויותיה הפומביות נגד מלחמת העולם הראשונה ונגד מעורבותה של גרמניה בה, הובילו אותה למאסרים חוזרים. הפרידה של לוקסמבורג מהמפלגה, שליוותה את מרבית חייה הבוגרים, החלה. היא ייסדה יחד עם חברהּ לדרך קרל ליבקנכט את ברית ספרטקוס, שאחר כך התגלגלה למפלגה הקומוניסטית של גרמניה. במאמרה "מה רוצה ברית ספרטקוס?" מ-1918 כתבה לוקסמבורג: "עם סיומה של מלחמת העולם הפסיד שלטון המעמדות הבורגני את זכות הקיום שלו. כעת כבר אין ביכולתו לחלץ את החברה מן ההרס הכלכלי הנורא שהאורגיה האימפריאליסטית הותירה אחריה". המאמר מסתיים בקריאה לפעולה: "עורו פרולטרים! אלי קרב! עלינו לכבוש את העולם ולהיאבק בו. במלחמת המעמדות הזאת, האחרונה בתולדות העולם, ולמען המטרות הנעלות ביותר של האנושות, המסר שלנו לאויב הוא: אגודל לעין וברך לחזה!" אבל הסוף ידוע: המהפכה הגרמנית נכשלה, רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט נרצחו רצח פוליטי אכזרי בידי מיליציה אנטי-מהפכנית.
ספרה של מילס הוא ביסודו ביוגרפיה אינטלקטואלית, אך הוא ממקם את כתביה ואת נאומיה של לוקסמבורג בזיקה לאירועי החיים שלה ולזמן ההיסטורי שבו נכתבו. חיי האהבה שלה עם גברים, המכזיבים ברובם, כמו גם החברויות האמיצות שלה עם נשים, היו בדרך כלל מהמיליֶה המרקסיסטי. לוקסמבורג לא הייתה פמיניסטית מוצהרת, אך תמכה בזכות הבחירה לנשים כחלק משאיפתה לשוויון אוניברסלי. מילס מתייחסת גם לכתיבה האישית שלה, בתוכם המכתבים שכתבה מהכלא. בעוד התייחסויות ביוגרפיות קודמות למכתביה הדגישו, כך למדתי, את אישיותה המלנכולית של לוקסמבורג, הביוגרפיה הנוכחית מצדיעה ללוקסמבורג וחושפת אישיות מורכבת ומלאת סתירות. הקריאה של מילס במכתבים מהכלא מגלה את העולם הפנימי העשיר של לוקסמבורג ואת אהבת האדם שלה, ומדגישה את עניינה המתמיד של לוקסמבורג בהוויה האנושית ובמיקומו של האדם גם ביחס לסביבה הלא-אנושית.
הספר נכתב תחילה באנגלית, ובאחרית הדבר שחוברה במיוחד למהדורה העברית מספרת מילס שהתחילה לעסוק בתרגום בדצמבר 2023, וחלק ניכר ממנו נעשה בזמן ההרג ההמוני בעזה. היא הבינה שעליה לכתוב טקסט מסכם שלוקח בחשבון את הרגע הנוכחי, אף שהרגישה קושי לכתוב אותו. והיא כותבת: "בעת שחורבותיה של העיר עזה, מרחק שעה ממני בעת כתיבת מילים אלו, מהדהדות את חוסר התכלית שבבחירה במוות ובמלחמה, בעת שחטופים ישראלים נמקים מהזיכרון הקולקטיבי לטובת יצר נקמה בלתי נשלט — רוזה לוקסמבורג, אף שאין לה דריסת רגל בעולם שאני כותבת בו, היא בת-שיח שחונכת דמיון פוליטי חלופי, שקוראת לנו להמשיך ולחיות מתוך פניוּת לעולם ולסרב לאתוס המיליטריסטי המכונן את חיינו". אני מסכימה עם כל מילה. לספר מצורף גם פתח דבר מאיר עיניים של ענת מטר.
"רוזה לוקסמבורג", דנה מילס, הוצאה לאור: גמא, 261 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
