וייד דייוויס הוא אנתרופולוג קנדי, שבמרכז עבודתו הבנה ושימור של מגוון תרבותי וחוכמה ילידית בעידן גלובלי. "מסר לבת" — שיצא בסדרה האקו-פילוסופית היפה "אנימה מונדי", בת להוצאת בבל — נכתב לרגל סיום לימודיה של בתו בקולג' והוא אף קרא אותו בטקס הסיום. הטקסט מגלם את העקרונות והערכים שמנחים אותו בחייו ובעבודתו: סקרנות, אהבה ואמונה במין האנושי ובהישגיו.
בערב חג המולד 1968 צילם האסטרונאוט ויליאם אנדרס, שהיה בחללית אפולו 8, את "זריחת כדור הארץ", שידוע כצילום הסביבתי המשפיע ביותר בהיסטוריה, משום שתיעד "כוכב לכת קטן ושברירי, צף בריק הקטיפתי של החלל". כשם ש"זריחת כדור הארץ" שינתה את האופן שבו אנחנו תופסים את ההביטאט שלנו, כך, אומר דייוויס, פרויקט ריצוף הגנום האנושי אמור לשנות את האופן בו אנחנו תופסים את המין האנושי, שכן הוא מוכיח כי "גזע הוא בדיה מוחלטת. הגאונות של המחקר המדעי, התגליות של הגנטיקה המודרנית, אישרו באופן מעורר השתאות את הקשר המהותי בין כל בני האנושות. כולנו אחים ואחיות, אנחנו משפחה אחת פשוטו כמשמעו".
המסר היפה הזה מיתרגם בהמשך לקריאה שיש בה עיוורון חברתי מסוים. מכיוון שכולנו משפחה אחת, בעלי אותו פוטנציאל אינטלקטואלי, הרי העולם כולו, לפי דייוויס, מלא במורים שמהם יכולה בתו ללמוד: "את יכולה להפליג עם נווטי הים הפולינזים... את יכולה ללכת בעקבות נזירי טנדאי ביפן... את יכולה לשבת לצד בודהיסטווה במערה טיבטית או ללמוד רפואה בחסותו של שאמאן ביערות האמזונס... לאף דור לפנייך לא היו כל כך הרבה אפשרויות או שהוצעה לו הבטחה שכזאת". לאף דור, או לאף דור במערב? האם כל אחד מהמורים המופלאים האלו חולק את התפיסה — ואת היכולת — שהעולם מונח בכף ידו, או שמדובר בתפיסה שהיא, לא נעים לומר, פריבילגית? "את אולי תוהה איך משהו מכל זה יעזור לך להגיע מהיכן שאת נמצאת עכשיו אל המקום שבו את רוצה להיות..." ממשיך דייוויס במילים שמתאימות לרוח היזמית ולתפיסה של הגשמה עצמית והתקדמות. כדמות מעוררת השראה הוא מביא את יזם המזון סטיב דימוס (שמכונה כאן רק "סטיב"), שאחרי שחי ומדט במשך ארבע שנים במערה בהודו "לפתע הבזיק במוחו רעיון: חלבון צמחי!" בהמשך, גאונותו של סטיב מתגלמת בנפילת אסימון שיווקי: "סטיב הבין שהבעיה עם חלב סויה אינה המוצר אלא האריזה שלו... חמש שנים לאחר מכן, סטיב מכר את החברה שלו ב-295 מליון דולר". דייוויס מדבר על חשיבות הדרך עצמה לעומת התוצאה — "המטרה אינה יעד מסוים, כי אם מצב תודעתי", וגם "משקלו של כסף בסופו של דבר מועט ביותר. מעשי חמלה וחסד מהדהדים מבעד לנצח" — אבל הדוגמאות שהוא עצמו הביא להצלחה בחיים (בטקסט המלא, שמובא בבלוג של דייוויס, הוא מביא עוד שתי דוגמאות לחברים כאלה — אחת מהן היא מאת'יה ריקאר שכתב עם אביו את רב-המכר "הנזיר והפילוסוף") בהחלט כוללות הצלחה פיננסית. דייוויס באמת מאמין בחלום האמריקאי: שמי שהולך בעקבות ליבו וחלומותיו יצליח גם בעולם המעשי, או במילותיו: "תחלמי את הבלתי אפשרי, והעולם לא יתן לך לשקוע מטה; הוא ירים אותך מעלה. זאת ההפתעה הגדולה, המסר של הקדושים". הוא אמנם לא קורא "לזַמן שפע", כמאמר הביטוי הפרדס-חני, אלא לפעול בעולם, אבל בכל זאת אנחנו נשארים עם הניחוח המתוק והמוזר של ניו-אייג' וקפיטליזם.
"מסר לבת" מוצג בהוצאה כ"ספר חדש". בחישוב גס אך נדיב, הוא מכיל פחות מ-3,000 מילה. "מסר לבת" אמנם קצר במיוחד, אבל הוא לא לבד במגמת ספרי הכיס או ה"תיק קטן". בשעתו נועדו ספרי כיס לארוז טקסטים גדולים ומרכזיים בתרבות בפורמט נגיש, ו"שווה לכל כיס". ספרי הכיס הראשונים, במאה ה-19, הצליחו בעיקר בזכות מנהגם של נוסעי ה"אוריינט אקספרס" להצטייד בספר לרכבת (לראש עולה מראם של נוסעי רכבת ישראל, חוטי המטענים המשתשלשים מעל ראשיהם גורמים להם להיראות כבובות על חוט). גם היום, המבקר בחנות ספרים "בעולם הגדול", ייתקל, במקום של כבוד, במדף קלאסיקות הכיס של הוצאת פינגווין, בעטיפות מסוגננות חדשות. "ספרית תרמיל", הבולטת שבהוצאות ספרי הכיס בישראל, החלה את דרכה ב-1964. קצין חינוך ראשי בצה"ל החליט שעל החיילים למלא את הזמן הפנוי המועט שיש להם בהשכלה, "הספרות היא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה אבל צה"ל לא השתמש עד כה בכלי זה במידה מספקת", אמר הקח"ר במסיבת העיתונאים לרגל השקת הסדרה. תחת שרביטו של העורך ישראל הר, יצאו ב"תרמיל", בין היתר, פון קלייסט, תומאס מאן, הנרי ג'יימס, גוגול, קונראד וגם ספרות מקור (מי שזוכרים היום את כוחו של ספר כיס בצה"ל הם "ספריית צל"ש" שמוציאה מהדורות כיס של טקסטים דתיים, בקריאה: "הגמרא המוכרת של צל”ש, קומפקטית, מבוארת ונוחה לכל כיס. מצויינת ללימוד עצמי או בצמד ברזל. אחי, קח לך מסכת אחת לדקות הפנויות בין אימון לאימון". ככה בונים תרבות).
אחד מעקרונות העיצוב, לפיכך, היה חיסכון במקום: כמה שיותר טקסט על כמה שפחות נייר ומשקל. העיקרון העיצובי של הספרים הקטנים של ימינו הוא כמעט הפוך: כמה שיותר שוליים, דפים עבים, פונטים נדיבים. לעיתים נבזקים גם כמה עמודים ריקים בסוף, כמו משל למשהו. יותר משהספרים הקטנים רוצים להביא טקסט, נראה שהם מבקשים להיות חפץ בעולם: נייר, כרוך, אנטי-מסך במפגיע. "מסר לבת", למשל, על האיור היפה שעל כריכתו (שיצרה בתה של המתרגמת ועורכת הסדרה, מור קדישזון), הוא משהו שכיף להחזיק וגם לתת. סביר להניח שכרגיל, מה שעומד מאחורי מגמות תרבותיות זה כלכלה וטכנולוגיה — ספרים קטנים הם כנראה משתלמים יותר: אפשר לגבות עליהם מחיר של ספר, אפשר (לא במקרה זה) לקבל עליהם מענקים שונים. לעיתים הזכויות של הטקסטים הקצרים קלות יותר להשגה, התרגום זול יותר. הדפוס בימינו קל יותר ונגיש יותר, משלב העיצוב ועד למוצר המוגמר. המגמות האלו מצטרפות לבקלאשים אנטי-דיגיטליים אסתטיים ותחושתיים — כמו הקאמבק של תקליטי ויניל — ויכולות להגיע עד לשימוש הרווח בתיקי צד מבד במקום בילקוטי גב. מבחינת הלקוח — הספרים הקטנים פשוט נוחים יותר, וכשאין בהם יותר מדי טקסט, אפשר גם לסיים אותם מהר, לעבור לדבר הבא. קצת כמו פוסט של פרוזה. טקסט קצר כמו "מסר לבת" יכול היה להשתלב באנתולוגיה של ברכות ונאומי סיום. אבל מי מוציא היום אנתולוגיות כאלו? זה כבד.
"מסר לבת", וייד דייוויס, תרגום: מור קדישזון, הוצאה לאור: בבל, 32 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
