בסדרת הרצאות ראויות לציון מ-1971, שהפכו לספר "בטירתו של כחול הזקן: כמה הערות לקראת הגדרתה מחודשת של התרבות", ביטא המבקר היהודי הרב-לשוני, ג'ורג' סטיינר, את תחושת השבר התרבותי העמוק שגרמה המחצית הראשונה של המאה ה-20 (שהשואה היא לדידו שיאה השלילי). התברר שהתרבות לא בהכרח מתרבתת, שמדעי האדם לא הופכים אותנו למענטשים (תרגום אפשרי שלthe humanities don't humanize של סטיינר). אבל, תוהה סטיינר, כיצד בעצם צמחה תפיסת תרבות כזו, שהמחצית הראשונה של המאה ה-20 פגעה בה אנושות? והוא עונה: היא צמחה במאה ה-19, בתקופה הארוכה, בת מאה השנה, שבין תום המלחמות הנפוליאוניות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
תקופה ארוכה זו של שלום יחסי, קִדמה מוּכחת הן בטכנולוגיה והן באורחות החיים הפוליטיים (למשל, התרחבות איטית אך ברורה בהענקת זכות ההצבעה לשכבות הולכות וגדלות בחברה המערבית), אוריינות תופחת והולכת, שלטון החוק, מתינות ואיפוק בהתנהלות הפרטית והכללית — כל אלה הם "גם העדן האבוד", שאת הגירוש ממנו מבטאת המחצית הראשונה של המאה ה-20. אלא, מוסיף סטיינר, שמעניין לראות שהתרבות של המאה ה-19 זועקת אי-נחת מהשקט והשלווה היחסיים האלה. מתלונות על שיעמום מצמית של משוררי אוונגרד צרפתים ("עדיפה הברבריות על השיעמום") עד כמיהה פרוטו-פשיסטית למלחמות; ציפיות לאסון, תשישות, לאות, עצבנות.
יסוד מרכזי שתורם לעניין בקריאה בספר המפורסם הזה של בן שלהי התקופה הוויקטוריאנית באנגליה, הרברט ג'ורג' וֵלס, הוא החזון העתידני הייחודי שנפרס בו, שעולה בקנה אחד עם - או ליתר דיוק משלים את - הלך הרוח שתיאר סטיינר שהעיק על המאה ה-19. הגיבור של הנובלה שלפנינו מ-1895, יצירה מכוננת בז'אנר המדע הבדיוני, מגיע בזמן מאות אלפי שנים הלאה מזמננו, לשנת 802,000. ובניגוד לציפייה, ובאופן שמוסיף חריפות והפתעה לקריאה, צאצאי המין האנושי שהוא רואה לנגד עיניו מנוונים למדי; פחדנים, קטני קומה, לא נבונים ולא מרשימים. ההפתעה היא לא רק שלנו, הקוראים, שחונכנו על ידי אינספור ייצוגים עתידניים של העתיד המשוכלל, אלא גם של הגיבור: "תבינו, תמיד הייתי בטוח שהאנשים של שנת 802,000 יהיו מפותחים פי כמה וכמה מאיתנו בכל הנוגע לידע, אומנות ושאר תחומי הדעת", אך מתברר שהם טיפשים למדי!
מוסכמה נכונה גורסת שרומנים היסטוריים מבטאים פעמים רבות את לבטי התקופה שבה נכתבו, לא פחות מאשר את נפתולי העידן ההיסטורי שהם מתארים. כך, למשל, הרומן ההיסטורי הישראלי המרשים ביותר המוכר לי, "מלך בשר ודם" של משה שמיר מ-1954, מבטא דרך דמותו של המלך החשמונאי המעט-מפוקפק, אלכסנדר ינאי, את לבטיה המוסריים של מדינה צעירה שחיה על חרבה. בצד זאת, גם חזונות עתידניים מבטאים פעמים רבות את מצוקות ולבטי ההווה של מחבריהם. והדבר נכון לא רק ביצירות פוליטיות במובהק כמו "1984", שבהן העתיד הוא כסות לביקורת ההווה, אלא גם ביצירה כמו זו שלפנינו.
ולס, בעצם בנייתה של מכונת הזמן בידי המדען הגיבור, מבטא ביצירה את אמונתה של המאה ה-19 בקִדמה הטכנולוגית. וכשהוא מהרהר על מאבק דמים שניטש בחברה העתידנית, הוא מגניב אל העתיד את מאבק המעמדות של שלהי המאה ה-19 (אין זו פרשנות מפליגה שלי, הגיבור משער במפורש, שלנגד עיניו התפתחות של מאבק זה). ולבסוף, כשהגיבור מתאר את הניוון של החברה העתידנית הוא מתאר את אחד הפחדים של שלהי המאה ה-19, תקופה שזכתה מצד אחד לכינוי מתרפק, "התקופה היפה", אך מצד שני רווח בה החשש מ"דקדנס". הנה פרשנותו של הנוסע בזמן: "חשבתי שפגשתי את האנושות בשלב של התנוונות [...] לראשונה עלתה בדעתי המחשבה שהתפתחות משונה זו היא תוצאה של הכיוון החברתי שאליו אנחנו מכוונים את מאמצינו כיום. אם חושבים על זה, זאת תוצאה הגיונית בהחלט. הכוח צומח מתוך צורך, והביטחון מוביל לרפיון. השאיפה לשפר את תנאי החיים, המצויה בלב תהליך העידון שהופך את החיים ליותר ויותר בטוחים, הלכה והתקדמה עד שהגיעה לנקודת השיא שלה".
כלומר הניוון, שכלי וגופני כאחד - חושש בן המאה ה-19 - נוצר דווקא מניצחונותיה של האנושות באותה מאה, מהביטחון שהיא העניקה לבניה! הנה וריאציה נוספת על חוסר הנחת בתרבות. החשש שמבטא ולס מסביר מדוע היו אנשים, שאינם קוטלי קנים או ריקניים מוסרית, ששמחו על פרוץ מלחמת העולם הראשונה! אנשים כמו תומס מאן, שסברו שהמלחמה תזריק חיוניות לאירופה התשושה.
אנחנו, שרואים לנוכח עינינו כמה תהליכים של היטפשות המין האנושי הנובעת מ"התקדמותו" הטכנולוגית, יכולים להבין את חששותיו של ולס טוב מאוד. אבל הספר הזה, בצד תפיסתו הרעיונית הלא-צפויה והמרעננת, מהנה גם מסיבות ארציות יותר. ולס מְשווה למסע בזמן את ההרפתקנות של סיפורי המסעות במרחב לחבלי ארץ לא ידועים, ובהם שבטים זרים וחיות טרף וכו', את ההשתאות, הסכנה, האימה. זה ספר מותח מאוד, שמעניק את ההזרה המענגת של מיטב המד"ב, כמו מראֶה השקיעות והזריחות המתחלפות בסחרור מחלון החללית הטסה קדימה בזמן.
"מכונת הזמן", ה. ג'. ולס, תרגום: דפנה רוזנבליט, הוצאה לאור: כרמל, 118 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
