נעמי היא אם צעירה, משפטנית בהשכלתה, שמתרגלת אימהוּת במשרה מלאה בדירה עם מרפסת בשכונה טובה, ועדיין מרדימה את אורי הקטן על הציצי. אין לה שום סיבה לפחד מפועל, שֶׁשָּׂכַר הקבלן של הבניין כדי לטייח את המרפסות. אבל הפועל ערבי, וכשהוא הושיט אצבע כדי ללטף את הלחי של התינוק הסרבן, וסיפר שגם לו יש תינוקת בבית שיודעת להגיד "לא", "נעמי חייכה לדבריו. בתוכה נלפתה". באותו היום הפיל הפעוט העדיין-לא-גמוּל של נעמי פטיש מהמרפסת, והפטיש הרג אדם. כפי שקל לכל קורא ישראלי לנחש, הפועל הערבי ייעצר, כי ברור לשכנים ש"יש פיגוע". אבל נעמי, שמכירה היטב את הדין הפלילי לגבי הריגה בשוגג, תשתוק.
זוהי איננה מלכודת מוסרית, שפותחת את הרומן החדש מאת איילת גונדר-גושן, אלא מציאות ערכית מעורערת מן היסוד. גם כשיחזור הביתה בעלהּ יובל המבוהל, ויבקש להחזיר לעצמו את השליטה על הבית, בכמה מובנים, גם על גופה של אשתו וגם על אורח חייהם, בכל זאת הוא בוגר 669 — היא תשתוק. גם כשיופיע בבניין באותו הערב סעיד, בנו של הפועל מן הכפר הלא-מוכר, שאינו מודע לכך שאביו נעצר, והשכנים ימהרו לבצע בו לינץ', ויובל יגיד שחייבים לעבור שכונה אחרי מה שקרה — היא תשתוק.
גיבור נוסף של הרומן, שתקן מסיבות אחרות, הוא אברם, הנער האתיופי, שנחשב למפגר בשל שתיקותיו. ידידתו מדונה יודעת שלא זו בלבד שהוא לא מפגר, אין תרגיל בחשבון שאברם אינו מבצע במהירות של מחשבון. שמהּ הוא טיגיסט, אבל המורה אמרה לה "אי-אפשר לבטא את הדבר הזה... זה לא עברית", אז היא ממציאה את עצמה כמדונה, והקוראות מוזמנות לקבל את השליחות של מדרש השֵׁם. מדונה נשלחה לפנימייה "לילדים מיוחדים" ושומרת על קשר מיטיב עם אברם. מנהלת בית הספר של אברם אמנם אמרה לאִמו שיש לה ילד מחונן שכדאי לשלוח לפנימייה "כדי שהפוטנציאל שלו לא ילך לאיבוד באבק של הפריפריה", אבל איש לא התעקש שזה יקרה. גונדר-גושן כותבת את תודעתו של אברם באופן חסר יותר מתודעתה המשוכללת של נעמי, אולי בהתאם לגיל ולהשכלה, והיא כנראה מודעת לכך שברומן רב-קולי התנועה בין מעמדות לא אמורה לפגוע בעושר הייצוגי. מובהר שאברם יכול לעשות יותר מאשר לתלות פוסטרים בלילות של המועמד הפשיסט לראשות הממשלה עבור רוסי שמשלם לו 14 שקל לשעה. בנו של הרוסי הוא זה שנהרג מהפטיש, וכמובן שהוא עוד ישראלי שרוצה לנקום בערבים.
כתיבתה של גונדר-גושן חפה מבלמים בכל הנוגע להסתעפות העלילה, גם כאשר נעמי ויובל עוברים ללאגוס כי יובל רוצה להקים שם גף חילוץ, ואנחנו מתוודעים לקהילה ישראלית ייחודית, שמתמודדת עם "עוולות המערב באפריקה" וההיסטוריה הידועה על ההתערבות בביאפרה. המחויבות לערבל ללא הרף בין השחור והלבן, המחזיק בעמדת הכוח והמוחלש, המיליטריסטי והתמים, אינה נזנחת ולו לעמוד אחד לטובת האטה, הצבת זרקור על רגע מגומגם, מתעתע. ספרות ריאליסטית אמורה לעורר כשירות מוסרית, כפי שטענה מרתה נוסבאום, ולהראות לקוראות מה פירוש לחיות את חייו של האחר, שיכול היה להיות אני. גונדר-גושן שאמרה פעם בראיון ש"קשה לגלות אמפתיה כלפי אנשים שלא נראים כמוך", כותבת כאן דיאלוג פרפורמטיבי, שבו איובמי הניגרית מספרת לנעמי ששכבה עם אישה לבנה כדי "לדעת איך אישה לבנה מרגישה מבפנים", וגילתה ש"לא היה שם בפנים כלום חוץ ממנה. רק אני-אני-אני".
"אורחים" הוא "טקסט של הנאה" במונחי רולאן בארת, שקל לעקוב אחר התרחשויותיו וליהנות מפעולת הקריאה עצמה, מהאתגר של לצפות "מה יקרה עכשיו". יותר מכפי שגונדר-גושן מפגינה כישורים מרשימים לעמת אינטרסים אנושיים ולפרוס מציאות מייאשת ואלימה, היא חושפת את נקודות המגע שבין הספרות המלודרמטית העשויה היטב ובין קוראיה. גונדר-גושן מצליחה מאוד באירופה, כי ספריה מנתבים את המערך הרגשי של קוראיהם כלפי כל מה שנמסר. הכול נרתם למשימה זו, כולל השחרת מילים כדי לאותת חשיבות, או השפה נטולת המטען המשלבִי, שקשורה להחלטה להקל על חיי המתרגמים, או אזכורים מחושבים של הספר "מישהו לרוץ איתו" לגרוסמן ו"בסוף כל משפט יש ערבי" למאיר אריאל, והפרקים שנחתמים בקליף האנגר, כדי שתיווצר הרגשה של רצון לעוד. זוהי ספרות תכליתית, וההצלחה שלה היא כישלון של אומץ.
"אורחים", איילת גונדר-גושן, הוצאה לאור: אחוזת בית, 245 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.25
