במרכזו של "קבר דוהר", הכרך השביעי בסדרת הבלש "קורמורן סטרייק" של רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג), ניצבת כת — ולא כת ססגונית או אקזוטית, אלא כנסייה מודרנית, עתירת ממון וחסינות משפטית, שמושכת אליה צעירים פגיעים וגם לא מעט אנשי חברה נוצצים.
העלילה נפתחת כאשר אב מיואש מבקש את עזרת הצמד קורמורן סטרייק ורובין אלקוט בחילוץ בנו, ויל, אשר נשאב לפני ארבע שנים אל תוך "הכנסייה ההומניטרית האוניברסלית" והתנתק ממשפחתו. רובין, שהתחילה את הקריירה שלה כעוזרת של סטרייק וכעת, שישה ספרים אחרי, היא שותפתו לסוכנות הבילוש ו"החברה הכי טובה שלו", לוקחת על עצמה, בנאמנותה התמידית, להסתנן פנימה אל חוות צ'פמן, מרכז חשוב של הכנסייה בנורפוק שבמזרח אנגליה, כדי לחשוף את מנגנון הלכידה והפיתוי. כבר מתחילת החקירה מתברר שהשליטה בידע ובנרטיב היא לב ליבה של הכנסייה — אין שעונים או לוחות שנה בחווה, מכתבים נחסמים מלהגיע לחברים, והזמן עצמו מיטשטש. נוסף על כך, החברים עוברים שטיפת מוח שיטתית, שבמסגרתה נדרש מהם לנטרל את "העצמי הכוזב" כדי לחשוף את "הרוח הטהורה". העלילה כמובן מתפצלת ומסתעפת לעוד כיוונים ותתי-חקירות רבים; הבלשים של גלבריית/רולינג אינם נוטשים אף כיוון חקירה.
על פניו, עלילה המבקשת לחשוף את מאחורי הקלעים של כת חזקה שהתמסדה בהצלחה יכולה הייתה להיכתב כמעט בכל ז'אנר — אבל גלבריית הוא סופר בלש למבוגרים שהיה פעם רולינג, סופרת הרפתקאות לילדים, ולכן שוקע אל מה שנראה לי יותר ויותר כמו חיפוש אחר עוגנים ספרותיים מוכרים. מצד אחד התרפקות על "תור הזהב" של הספרות הבלשית הבריטית. לא רק ברמת המבנה — חקירה צעד אחר צעד, רמזים שנאספים באדיקות, דמויות משנה שקשורות זו לזו, פשע המתבצע במקום מרוחק כמו אחוזה או בשיט על הנילוס, ובלש או בלשית שתמיד יודעים יותר טוב מכולם, כמו גברת מארפל או הרקול פוארו — אלא גם בתחושת עולם בינארית שבסך הכל נשאר קריא, מסודר, נקי גם כאשר הפשעים שהוא מתאר קשים מנשוא.
בנקודה זאת מורגשת השפעה נוספת על רולינג בטרנספורמציה הספרותית שלה, משום שספרי הבלש של תור הזהב בבריטניה לא שטו בנהרות של דם. באותן שנים של בין שתי מלחמות העולם היו באמריקה מי שכתבו בלש אחרת, מה שמכונה ספרות hard boiled, משום שהז'אנר הזה מצטיין בריאליזם קודר חסר סנטימנטים שגיבוריו הם לרוב בלשים קשוחים, ציניים, הפועלים בכרך הגדול הרווי שחיתות ממסדית ואלימות חסרת רחמים. ספרי המתח האלה עושים שימוש באלימות גרפית ומגישים אותה לקוראים בשפה יבשה ואדישה, ולרוב הסיפור מגיע לשיאו בקרשנדו של אלימות ולא בהסבר אינטלקטואלי של הפשע, כך למשל אצל הקלאסיקונים ריימונד צ'נדלר ודשיל האמט. רולינג מאמצת בחום את הקלות שבה נכתבים תיאורי אימה ויותר מכך, ניכר אצלה רצון מתמיד — שאינו ממש מובן לי — להוסיף מהם עוד ועוד, גם כשאינם תורמים לעלילה. גורלו המר של הילד ג'ייקוב הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר — תיאור שנועד לזעזע, אך בפועל הוא משאיר טעם של מה שהצרפתים מכנים "אלימות בחינם", כלומר אלימות לשם אלימות וללא צידוק ספרותי.
בינארי כמו ב"הארי פוטר"
העולם של גלבריית נותר בינארי כמו ב"הארי פוטר", וההשוואה מתבקשת. פאפא ג'יי ומאמא מאזו, המנהיגים המייסדים של הכת, הם הרע המוחלט כמו וולדמורט, ובקה, החיילת שלהם, הזכירה לי לאורך כל הקריאה את בלטריקס — כולם מצוירים כחסרי חמלה, יצורים של רוע טהור. הטוב, לעומתם, הוא טוב מוחלט - סטרייק ורובין, עם כל פגמיהם האנושיים, הם תמיד הצדק בהתגלמותו ולא פעם הצדקנות. אין תחום אפור, אין מורכבות כנה ולא צפויה מראש. סטרייק יכול לזרוק קללה מפעם לפעם — זה לא הופך אותו ל"ילד רע", אלא רק משווה לו חן קל של פאב אנגלי. וכמו ב"הארי פוטר" או בספרי ההרפתקה הבריטיים הישנים יותר — "החמישייה הסודית" עם פיקניקים ותופינים — גם כאן יש תה, בירה ומנות פאב המחזקות את אווירת התמימות. כך נוצרת תחושה של עולם חצוי לשניים, ללא אזורי אמצע שבהם יכולה להתקיים המורכבות האנושית. מובן שילדים ונוער בכל העולם מקבלים את הרע והטוב המוחלטים כמובן מאליו. כשהגיבורים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, הבינאריות הזו כבר צורמת.
המיניות, לעומת זאת, כמעט שאינה קיימת. בחזרה לחיק סופרי הבלש של תור הזהב והשפעתם על רולינג, סטרייק ורובין כבר שבעה כרכים בריקוד נצחי של תשוקה לא ממומשת, והציפייה לנשיקה שלא מגיעה מוציאה את הנשמה, "סטרייק ורובין כבר ישבו פעם במשרד הזה, אחרי רדת החשיכה, שתויים מוויסקי, וסטרייק זכר שהיה קרוב אז במידה מסוכנת לחצות את הקו שבין חבר למאהב". זה מייגע לא פחות משהוא מתסכל. אם כך, סטרייק ורובין אינם ורלן ורמבו וכנראה שגם לא יהיו — נראה שלנצח ייתקעו כשרלוק ו-ווטסון. הדבר המעניין בנוגע למיניות שמתרחש ב"קבר דוהר" הוא שכאשר כבר נרמזת מיניות גולמית, זו תמיד מנוכסת לצד ה"רע", לאחד מטקסי הכת שהיא מכנה "בונדינג רוחני" — לשון נקייה לאונס — שנכפים על חבריה. המיניות הבריאה, שהיא גם מנת חלקו של העולם האמיתי של המבוגרים, נותרת ילדותית כמעט, שלא לומר "ונילה". זה חלק מהשמרנות הספרותית של רולינג המאפיינת את כתיבתה לילדים ומבוגרים כאחד, שבה הטוב המוחלט נקי ומצוחצח, והרע המוחלט מגלם את הזוהמה המינית.
ואחרי כל זאת אני מגדירה את עצמי כחובבת סדרת ספרי רוברט גלבריית של ג'יי. קיי. רולינג — אם יש משהו שבו רולינג/גלבריית מצטיינת, זה ביכולת ליצור חבורה של דמויות שקל להיקשר אליהן. "קבר דוהר" למרבה המזל נמנע מהעומס הרגשי שאפיין את הספר הקודם בסדרה והוא הרבה יותר מהנה. מי שמקטר על האורך של הכרך מפספס את הנקודה — זה חלק מהחוויה. לחתוך 200 עמודים משמעו לחתוך את ההנאה. רולינג היא מספרת בעלת נשימה ארוכה, שיודעת לנהל עלילה רבת-דמויות באופן יציב ועקבי. קל להתמסר לעולם הנאיבי והילדי שהיא בוראת, גם כשהוא מאיים ומדכא, ולשוט בו בביטחון גם לאורך כמעט אלף עמודים.
ומילה על התרגום — לא תהיה זאת ביקורת ספרות אם לא אתייחס לעבודת הנמלים שהיא תרגום ספר עב כרס המתייחס אל כל אחד ואחד מהעמודים בכבוד. המתרגם הוותיק והמוערך אמיר צוקרמן מצליח ב"קבר דוהר" להגיש תרגום קולח לעברית, אבל גם יודע להשאיר מספיק סימנים של זרות כדי שנרגיש שגם אנחנו שותים תה ומכרסמים עוגיות בבית תה בנורפוק, מתרווחים ונהנים מההרפתקה.
"קבר דוהר", רוברט גלבריית, תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאה לאור: ספרי עליית הגג, 960 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
