וודי אלן שר דואט עם עצמו. הוא אינו מדבר באמת עם אחרים, הוא אינו מתעניין באמת באחרים, הוא אוהב לייצר את קולו, הוא אוהב להקשיב לקולו, שמערב סרבול עם רהיטות, גמגום עם חוסר פשרות, ניימדרופינג ומקוריות. מעבר לכך, נדמה שהמציאות עצמה אינה נוגעת לו, מרוב שהוא עסוק בעצמו, מתקיים בגבולות השכונה העשירה של מנהטן, ממעט, אם בכלל, לצפות בקולנוע - אלא אם כן אשתו סוחבת אותו לסרט דוקומנטרי על לני ריפנשטל - מחובק בידי האירופאים, מוקע בידי האמריקאים, הודף בתוקף כל טיעון שיגרום לו להביט במראה ולראות דיוקן שלא היה רוצה לייצר בעצמו.
למשל: כשאנשים חושבים שזה בלתי תקין בעליל שגבר יתחתן עם בתה המאומצת של אשתו, הצעירה ממנו ב-35 שנים. למשל: האשמות מצמררות, שקשה שלא להאמין להן, מצד בתו, שתועדה בסדרה דוקומנטרית מיישירה מבט למצלמה ומתארת יחס מעוות שלו כלפיה כשהייתה ילדה בת 7. מהדברים הנוקבים שאמרה אני זוכרת תיאור חי של רכבת חשמלית, צעצוע שנסע במעגלים ללא הפסק בעליית הגג של בית הכפר המשפחתי על שפת האגם, בעוד אביה הערמומי מתעלל בה מינית.
התנועה המעגלית הזאת נטענת במשמעות כשחושבים עליה כעל דימוי חזותי שמשקף את חייו ויצירתו של אלן, אשר נחשב בעיני רבים כ"אוטר", במאי קולנוע שהציג חזון קולנועי אסתטי ייחודי בעל חתימת יד מובחנת, ובעיני רבים אף יותר, בייחוד ישראלים, כאחד מהקומיקאים המבריקים שנתן עמנו לעולם (על אף שמעולם לא ביקר בישראל ונדמה שצרותיה אינן מעסיקות אותו כלל). אורח חייו, אישיותו, הקריירה הקולנועית שלו, התדמית הציבורית שלו — הכול מסמן דגם סגור, מעגל שאין ממנו מוצא. גם כשהוא כותב ספרות, הוא כותב בדיוק את אותו גיבור-חוזר שלכוד בתוך אישיות חרדתית ומשוללת נחת שאנחנו זוכרים מסרטיו המוקדמים והמאוחרים, הגיבור שהפך את אלן עצמו לאייקון תרבותי אמריקאי-יהודי, שנולד בעשור הרביעי של המאה הקודמת והציג שיאי יצירה גם במאה הנוכחית.
הנעבעך השליימזל
מדובר בגבר, שנאמר בעדינות, אינו מעייף את עצמו בטרדות פרנסה, אך מתחבט בייסורים של חרטה על מטרה שאיננה ברת-השגה, יהיו אלה אישה או הכרה מקצועית, משמעות לחיים או ההבחנה בהיעדרה. אבל מה שאולי נתפס כמעורר השתאות בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת — עידן שלא שלטה בו טרמינולוגיה פסיכולוגיסטית והיה תור הזהב של הבּוּמֶרִים נטולי התקינות הפוליטית — אומץ להציג גבריות פגומה של הנעבעך השליימזל בעיני עצמו (בחירת המילים היידית איננה מקרית, אין אשכנזית יותר מהגבריות הרופסת והמפוטפטת של אלן) המקריח עם המשקפיים, שאובססיבי כלפי נשים ולא חסר לו כלום ולמרות זאת אף פעם אינו מרוצה — נראה היום כמעורר קרינג' במקרה הטוב, וכפרובלמטי מבחינת הייצוג החסר (של נשים, ברור, אך גם של כל מי שזר למילייה המסוים) במקרה הרע.
גלגוליו המאוחרים של הגיבור הזה, רוב מורו כדוקטור פליישמן בסדרת הטלוויזיה המופתית "חשיפה לצפון", למשל, או ג'ייסון אלכסנדר כג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד" וכמובן לארי דיוויד בכל מה שיצר עד כה — מוצלחים יותר מן הארכיטיפ האֶלֶנִי, היות שקיימת בהם תודעת הזולת, והם לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להבהיר בפני האחר את פגימותם, בעוד שאצל אלן הנרקיסיזם משתולל. הגיבור חושב, כמו כל נרקיס, שאף אחד לא יבין אותו, ולכן מקיים דיונים אינטנסיביים עם עצמו, שופך את ליבו אל ליבו, כי "מי עוד כל כך חביב וידידותי וחד הבחנה כמוני? מי כל כך מעורב והגון, כן, הגון, וחשוב מכל: מבין? מי עוד יקשיב לי בראש פתוח, עם קורטוב אמפתיה ואכפתיות? האם למישהו אכפת שאני דוחף בכל רגע סלע במעלה גבעה? ואם אי פעם אעלה אותו לפסגה, אז מה לעזאזל אשיג בכך? סלע על גבעה? נפלא. בשביל זה אני נאבק?"
זה נשמע כמו מונולוג פנימי של כל גיבור אלני, החל ממשבר גיל ה-40 של אייזיק דיוויס, גיבור "מנהטן" (1979), שמתנחם בחברתה של תלמידת תיכון בת 17 (!) כדי לפשט את חייו המורכבים כתסריטאי שאפתן; עבוֹר בבעלה לשעבר של חנה מ"חנה ואחיותיה" (1986), שמבקש להחליף את דתו למראית עין כדי להתחמק מגורל אכזר; וכלה בסופר הארי בלוק מ"לפרק את הארי" (1997), שמשתמש בבעיות אמיתיות של נשים אמיתיות בחייו כדי להעשיר את חיי הכתיבה שלו. הגיבור של יצירת הביכורים מאת אלן בפרוזה, נובלה ארוכה או רומן קצרצר בשם "מה נסגר עם באום?", הוא עיתונאי עם אספירציות יצירתיות שאינן מתממשות כפי שהיה רוצה, שמתחיל לדבר עם עצמו בגיל 51.
לא מדובר בהתמוטטות נפשית או באובדן שפיות הדעת, כפי שמציג טקסט גב הכריכה; לא מדובר במצוקה שאין ממנה מוצא, התמכרות או התפוררות אישיותית; זו גם לא טלטלה רגשית, כי למי יש כוח להרגיש משהו עד הסוף בעולם הסחי של עשירי מנהטן הצועדים על ההליכון כי הרופא המליץ זאת; אלא באותה טרדה מוכרת, עליה קראנו וצפינו שוב ושוב ביצירותיהם של גברים לבנים מערביים מן המעמד השבע, נוירוזה שמנדנדת קצת את האדמה תחת הבורגני המלא בעצמו, אבל לא שומטת את הקרקע תחתיו. פיליפ רות יצר גיבור דומה ב"מה מעיק על פורטנוי", ועשה זאת בכתיבה בלתי מגושמת, אסי דיין יצר את "מר באום", שבמהלך השעה האחרונה לחייו מבין את חוסר התוחלת שבהם. אלן מתכתב עם "הזר" של קאמי, לא פחות, אבל איפה הסתירות הפנימיות של קאמי המעמיק, לעומת הכפייתיות של אלן לייצר פאנצ'ים. ברור שמדובר בבן דמותו של אלן, לא רק כי ווד ו"באום" הם אותו העץ, אלא גם כי באום מסתבך בהתנהגות שעשויה להתפרש כבלתי הולמת, מגע גופני ונשיקה שאינם במקומם לעיתונאית ממוצא אסייתי ("הסינית, איך שלא קראו לה", בלשונו), בעת שראיינה אותו כחלק ממסע יחסי הציבור לספרו החדש. כמובן שבמסגרת הצגתן של נשים כאיוּם מהלך, היא זוממת בעקבות כך לסתום את הגולל על הקריירה של באום.
את הספר הקדיש אלן לאשתו סון-יי, והקריאה בו דומה למפגש עם סבא שנוהג לספר את אותן הבדיחות (המצחיקות גם בפעם המאה), למרות שהסבירו לו מה פירוש התגובה: "אוקיי, בּוּמֶר". נישואים שנכשלו בעקבות רומן עם אחותה התאומה של אשתו, התאהבות עכשווית באישה הצעירה שיוצאת עם בנו החורג, חשד שאשתו הנוכחית בוגדת בו עם אחיו — כל מערכת יחסים זוגית היא תפעול שטחי של היענות לאופורטוניזם. קשה לי להאמין שאלן כתב אותו לאחרונה, והייתי מניחה באופן מושכל שמדובר בחלק ממגירה עמוסה בכתבים שאלן עדיין לא פירסם, בעיקר כי אין סיבה שלא להניח שאינו גרפומן, בהערצתו כלפי חוקרים ממדעי הרוח, פילוסופים ונובליסטים, וגם כי הגיבור צעיר בארבעה עשורים מאלן כיום ומתמודד עם בעיות שהטרידו את אלן לפני למעלה משלושה עשורים.
באום אכול קנאה ומרמור כלפי בנה של אשתו, מין ילד-זבל לתפיסתו, שגדל להיות ידוען ספרותי מוערך ומצליח, בעוד שהוא עצמו נכשל להתקבל כסופר או כמחזאי. באום רוצה באמצעות הספרות "להגיע אל האמת של 'מה לעזאזל קורה כאן, למען השם? מי כאן בשליטה?' הוא רוצה שהספרות שלו תשפיע, תשנה את נקודת המבט של אנשים, להשאיר אחריו כמה כרכים שיעזרו להקל על חייהם של אחרים. אבל למעשה הכתיבה היא עבורו חלק מאישור חיצוני. "הוא היה נחוש בדעתו שעל מצבתו לא יהיה חרוט 'כאן נטמן אשר באום. אז מה?"
זהו אינו הספר הראשון של אלן. הוא פירסם בעבר גם סיפורים קצרים, מוגבלים מבחינת הפיתוח העלילתי שלהם אך בעלי משיכה מיוחדת בשנינה ובהומור, בהם סיפור מביך ומגוחך במיוחד על גבר שנמשך מאוד לאישתו מבחינה פיזית, אבל כדי לספק את צרכיו המלאים הוא נזקק לשירותיה של זונה שמספקת גירויים אינטלקטואליים. הוא פירסם גם ממואר, שמסתמן כרגע כמיטב יצירתו בכתב, בעיקר בחלקים שבהם לא ציפה בסוכר פרטֵי מידע על אודות שנות עיצובו כגבר, למשל: העובדה שכאשר גדל והתבגר היה אדיש לחלוטין לספרות, והתעניין בבייסבול, בבוב הופ ובנשים יפות.
הוא התחיל את קריירת הכתיבה המקצועית שלו עוד כשהיה תלמיד בית ספר, שהרוויח הרבה יותר מהוריו כבר כנער, עת כתב בקלילות וללא מאמץ עבור טורים בעיתון ומשרדי פרסום כחמישים בדיחות ביום, 30 מהן בנסיעת הרכבת היומית שבין ברוקלין למנהטן, שאורכה כ-40 דקות. אלן זוכה ל"שטיפה ירוקה" בשבועות האחרונים, ריאיון מָאנִי עם ביל מאהר, שבקושי נתן לזקן להשחיל מילה, וביקורות שאינן מזכירות את שאלת הלגיטימיות של החזרתו לזירה התרבותית באמצעות ספר כה שולי ומיושן. אלן אייקון יהודי-אמריקאי, אבל ספק אם ייזכר כאחד מגדולי היוצרים היהודים באותה שורה יחד עם סוזן סונטג והאחים כהן. כשנשאל "למה ספר עכשיו?" הוא ענה שהקולנוע כבר לא מה שהיה. זה מזכיר את אורי זוהר, שאמר בזקנתו שכבר אין סרטים טובים. שניהם טועים. אלה הם שכבר לא מה שהיו.
"מה נסגר עם באום?", וודי אלן, תרגום: קטיה בנוביץ', הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 190 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.25
