ב-18 ביוני 1940 נשא הגנרל שארל דה גול נאום לאומה הצרפתית מאולפני ה-BBC בלונדון. ימים אחדים קודם לכן נכנעה צרפת, לאחר קרב קצר ומביש, לצבאו של היטלר. דה גול הבטיח לבני עמו כי צרפת "הפסידה בקרב אך לא הפסידה במלחמה". נאום 18 ביוני היה לאירוע מכונן בתולדות המדינה. כך נטמן הזרע הראשון למיתוס צרפת במלחמת העולם השנייה. שמו של רחוב מרכזי בפריז הוסב על שמו, ועל הבטחת התקומה שיצאה מלונדון נאמר כי רבים מאוד הקשיבו לנאום ושאבו ממנו ניחומים ותקווה. בחינה היסטורית מדוקדקת מגלה כי מניין המאזינים לנאום היה קטן, אך כאמור זה היה רק הצעד הראשון בבניית סיפור העמידה ההרואית של צרפת ושליח ההיסטוריה שלה. אירועי החתימה של בניין המיתוס היו הרבה יותר סמליים ודרמטיים.
דה גול שב לפריז כשאחרוני חייליה של גרמניה הכובשת נוטשים אותה ב-26 באוגוסט 1944. שחרורה של פריז לא ניצב בראש רשימת תוכניות המלחמה של בעלות הברית. אף על פי כן, לגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שהופקד על הלחימה בגרמנים לאחר הפלישה בנורמנדי, הייתה נקודת חולשה כלפי דה גול. הוא נענה לבקשותיו והקדים את הלחימה לשחרור פריז על פני המאמץ לדחוק את הגרמנים מזרחה, בניגוד לדעת הגנרלים שלו. הוא אף ניאות לדרישתו להעמיד את יחידת הצבא הצרפתית כחיל החלוץ של שחרור הבירה. הסעיף האחרון בהבטחותיו של דה גול מנאומו ביוני 1940 קרם אור וגידים: צרפת שיחררה את עצמה והסירה את בושת הכניעה. דה גול טרח להיכנס לפריז כמנצח. הוא צעד בראש תהלוכה מרשימה מכיכר הקונקורד והקפיד על כך שהלוחמים של ההתנגדות הקומוניסטית יצעדו בשולי המצעד. יריות צלפים מגגות הבניינים לאורך המסלול לא הרתיעו את הגנרל, וכך נוצקה אבן היסוד למיתוס השחרור: דה גול צועד בראש זקוף ואינו נרתע.
Paris '44: The Shame and the Glory, ספרו של פטריק בישופ, מתמקד בחודשים האחרונים של הכיבוש הגרמני, אך כהיסטוריונים רבים לפניו בישופ מזכיר לקוראיו כי קריסתה של צרפת לא נבעה רק מחולשה צבאית. מלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר כבד מאוד ופגעיה ניכרו בחברה הצרפתית שנים רבות לאחר סיומה. השנסונרים שרו והכריזו כי אין כמו פריז בעולם, תיירים, אמנים ונביאי מודרנה פיארו את שמה ולבתי הקפה שלה לא היו מתחרים. השבים מן הקרבות, רבים מהם מוכים בגוף ובנפש, לא השתלבו בחגיגה הזו. מתחת לזוהר ולשמפניה רחשו רוחות של אי-נחת. עיתוני ימין קיצוני נפוצו מאוד, ומנגד הקולות ממוסקבה הבטיחו למי שרצה להאמין בכך כי השאיפה לעולם חדש אינה תקוות שווא. כשהמרשל המהולל מימי מלחמת העולם הראשונה, פיליפ פטן, הבטיח לצרפתים מהפכה מסוג חדש - רבים דבקו בו. היו גם כאלה שקיוו שהמשטר החדש אכן יסלק מן הדרך את הגורמים המזיקים: יהודים, מהגרים, קומוניסטים.
קסמו של הספר הוא יכולתו של המחבר לשלב בפרקי המהלכים הגדולים של המלחמה "סיפורים קטנים" על האנשים שצפו כעדים בתהפוכות ולעיתים אף השפיעו עליהן: נער הצופה מחלון חדרו במארב שטמנו לוחמי הרזיסטנס לשיירה גרמנית; בחורה צעירה המתגייסת למאבק; להקות של אופורטוניסטים המשרתים את המשטר החדש. ארבעה או חמישה "גיבורים" הם צירי הסיפור הגדול. מרתק במיוחד הוא סיפורו של הסופר ארנסט המינגווי, שבילה ימים יפים בפריז של שנות ה-20 וה-30, ועתה חזר לצרפת והסתפח לכוחות בעלות הברית. בעיני בישופ, כמו בעיני גיבורים אחרים שדרכם הצטלבה עם דרכו של "פאפה" המינגווי באותם ימים לוהטים, הוא מצטייר כמי ששכח שהוא עיתונאי מדווח ומתנהג כמו גנרל, כביכול, המפקד על המערכה. לרוברט קאפה, הצלם ההונגרי-יהודי, אין אשליות של גבורה. הוא נמצא בכל מקום ומתעד. את החיילים המותשים, את האזרחים המצפים לשחרור וגם את טקסי הנקמה בנשים "משתפות הפעולה האופקיות" שחברו לגרמנים הכובשים. תצלומיו של קאפה בהם נשים ששערן גולח המולָכות על ידי ערב-רב נקמני במצעד של ביזוי מעידים על הרגעים הלא-נעימים של השחרור.
ג'רום דייוויד סלינג'ר, ג'רי בספרו של בישופ, לא היה לוחם נועז. הוא גויס לצבא ארה"ב ונשלח לשחרר את אירופה. הגיוס קטע את מאמציו של סלינג'ר להיות סופר חשוב שיסמן תחילתו של פרק חדש בעולם הספרות האמריקנית. הוא לקח עימו לאירופה את מכונת הכתיבה שלו והוסיף לשלוח למו"לים בניו-יורק סיפורים קצרים ומאמרים. חלקם התקבלו והודפסו, אחרים נדחו. כשקוראים את הפירות הראשונים האלה אפשר כבר להבחין בלידתו של "התפסן בשדה השיפון". כחייל מודיעין נגלו לעיניו ההיבטים הקשים של המלחמה. סלינג'ר לא הרבה לכתוב על התנסותו בימי המלחמה, אך לדברי בנו - המקור עליו ביסס בישופ את דבריו - היא הותירה בו רושם קשה מאוד. סלינג'ר האב פגש את המינגווי בפריז, והמפגש חרת בו את ההכרה שהספרות האמריקנית נדרשת לדרך חדשה.
לפול רוזנברג, סוחר האמנות הוותיק בפריז, לא היו ספקות על הגורל הצפוי לו כיהודי בצרפת הכבושה. אך מה עושים עם אוצרות האמנות בגלריה שלו? הוא היה סוכנם של גדולי האמנות, מרנואר ודגה ועד פיקאסו. רוזנברג ארז את שכיות החמדה, החביא אותן בכפר נידח בצפון המדינה ונמלט לארה"ב, שבה חידש את פעילותו. בנו, שדחה את האפשרות להימלט עם משפחתו, התגייס למחתרת ועשה חיל. תיאור חשיפת האוצר הנסתר רגע לפני שנפל בידיהם של הרמן גרינג ושלוחיו הוא פרק מרתק מאוד בספר.
פיקאסו הקפיד כל ימיו להדגיש כי אינו אדם פוליטי, ואכן במכלול עבודתו הענפה יש אך יצירות מעטות בעלות גוון פוליטי. הציור הנודע "גרניקה", על פגיעתה של העיר הבאסקית בידי המפציצים הגרמניים בימי מלחמת האזרחים בספרד, היה ועודו כתב-גינוי חמור למלחמות. הוא לא נמלט מפריז בימי הכיבוש והמשיך לנהל את אורח חייו בניסיון להימנע ממפגשים מיותרים עם הכובשים הגרמנים אגב מעברים תכופים בין דירות נשותיו. עם זה, מספר לנו בישופ, כי כשפקיד גרמני בכיר שאל את פיקאסו אם הוא יצר את "גרניקה", השיב לו הצייר ואמר "לא, אתם עשיתם את זה".
פריז בניגוד לערים אחרות באירופה כמעט ולא נפגעה פיזית בימי המלחמה. השדרות המופלאות, בנייני הפאר ההיסטוריים וגם בתי הקפה נותרו על תילם ואת הקצינים הגרמנים המנופחים בשולחנות בתי הקפה החליפו, כמו בימים-ימימה, צרפתים שהרבו לספר על ימי תהילתם בימי וישי. הפריזאים, מספר לנו בישופ, אינם חובבי חידושים. פריז, כמו ששר מוריס שבלייה, תהיה תמיד פריז.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.25
