אמל היא נערה דרוזית בת 15 מכפר קטן בלבנון כשהוריה מחליטים להשיא אותה לסאלם, המבוגר ממנה בעשור. תחילה היא מתרעמת, אך לבסוף רואה בכך הזדמנות לצאת מבית אביה, כשהחתן מבטיח לה שיאפשר לה לגמור תיכון ואף להמשיך ללימודים באוניברסיטה. זאת נקודת המוצא של "אמנת הנשים", הרומן הראשון של המשוררת הדרוזית חנין אל סייג', שמגולל את דרכה של אישה צעירה מעולם פטריארכלי נוקשה אל החירות ואל האהבה.
מהר מאוד לאחר הנישואים מבינה אמל כי המירה כלא אחד בכלא אחר: ההבטחה של סאלם לאפשר לה ללמוד מתגלה כהבטחת שווא. במקום זה, הוא מבקש לביית אותה, להוליד ולהקים משפחה, ולמעשה לשעבד אותה להליך של הזרעה מלאכותית (לאחר שמתברר שספירת הזרע שלו נמוכה). כשההזרעות נכשלות, אמל מסתגרת, נתונה לכאב פיזי ונפשי גדול: "הרגשתי בטוחה יותר במחבוא. הסתתרתי לא רק מפני אנשים, אלא גם מאור השמש. הגוף שלי החל להיחלש מזריקות הפוריות; איבדתי משקל והשיניים הטוחנות שלי נשברו כשאכלתי מזונות שהצריכו לעיסה". היא "הנערה שהסכימה להיות לעכבר מעבדה כדי ללדת ילד שבכלל לא רצתה", מעידה אמל על עצמה באירוניה מרה. "הייתי אמורה ללדת תינוק מבחנה, אבל במקום זאת הייתי לאשת מבחנה". תהליך ההפריה גורם לה לשנוא את גופה, היא מרגישה כלואה בו ומתנכרת לו. הדבר היחיד שמציל אותה בחודשי הפרישות הוא הגילוי של הקריאה והכתיבה שהופך אותה לאדם אחר, כדבריה. "קראתי ונהניתי לכתוב את המחשבות וההרהורים שלי. שמחה מן הסוג הזה הייתה משהו שמעולם לא חוויתי קודם. ההנאה שגיליתי לא הייתה מסוג ההנאה שמישהו חווה מאכילה, מיחסי מין או מטיול. את ההנאה שבקריאה או בכתיבה היה הרבה יותר נכון להשוות לנפנוף כנפיים של ציפור שתקועה בשלולית שמן".
אמל נכנסת לבסוף להיריון, אך גם נרשמת בהיחבא לתואר ראשון באוניברסיטה האמריקאית של ביירות. המאבק שלה להשכלה ולדעת, והאינקובציה שלה ככותבת וכחוקרת ספרות אנגלית, מתרחשים במקביל להיריון הפיזי — הקבלה שהמחברת בונה היטב. התשוקה ליצור לעצמה חיים של משמעות מסייעת לאמל להתמודד עם האונס הפיזי והרגשי היומיומי שהיא חווה מידי בעלה בבית. כשהילדה נולדת, היא מפקידה אותה בשעות היום בידי אמהּ, ממשיכה לתואר שני ואף מתחילה לעבוד כעוזרת מחקר.
יש שני מוטיבים מרכזיים ברומן: השתיקה וההתנגדות. ביסודה, השתיקה היא תוצאה של דיכוי, של השתקה שאחראי לה האב, ואחר כך הבעל, וגם ההתנגדות היא אל מולם. אך ככל שאירועי השתיקה מצטברים, ככל שמתקדמים בקריאה, וכן בקריאה לאחור, השתיקה עצמה — לפחות זו של אמל — מתבררת כסוג של התנגדות. ה"לא" המתמשך הראשון שלה כלפי בעלה — השתיקה, הפרישות, האינקובציה הרגשית והאינטלקטואלית — הוא חתרני, חרישי, אבל כבר מגלם בחובו את הדרמה של חייה: את ה"לא" הגדול של ההתנגדות, שמתגלם בגירושין מסאלם. וכנגדו — את ה"כן" הגדול לחיים: נישואיה עם אהובה, הסופר והחוקר אחמד עבד-סלאם, והמעבר איתו למקום מושבו בברלין, שם היא עתידה להשלים דוקטורט.
אמל היא היחידה שנחלצת מטבעת החנק הפטריארכלית, אך הרומן מצביע על איים נוספים של חתרנות והתנגדות שלמדה מנשים במשפחתה. ישנה אִמהּ של אמל. היא לא התנגדה בפומבי, אלא פעלה בדרך חתרנית: נהגה כלפי חוץ על פי הדת, אך במקביל הקשיבה בסתר לשירים רומנטיים וקראה סיפורי אהבה אסורים. האם אף התוודתה פעם בפני אמל על העלבון העמוק שחשה כשקראה ב"אמנת הנשים" (פרק מ"ספר החוכמה הדרוזי"), ש"לנשים מותר להתרחק מהבית ללא ליווי רק למרחק שבו יכולות תרנגולות לנוע בחופשיות בחצר האחורית של הבית". אחותה הגדולה של אמל, נרמין, מילאה רוב חייה את תפקיד הבת המתנגדת. היא התחתנה עם אמריקאי ש"כשרותו" הדרוזית עמדה בסימן שאלה והיגרה איתו לארה"ב, אך לבסוף חוותה משבר אישי עמוק, שבעקבותיו חזרה לדת ולקהילה הדרוזית בלבנון.
הספר מסתיים במכתב כואב אך אוהב של אמל לבתה רַחְמה, לפני עזיבתה של אמל לברלין. אף שבעקבות הגירושין אמל נאלצה להסתפק בפגישה עם בתהּ רק פעמים ספורות בשבוע, היא הצליחה לבסס עם הבת יחסים משמעותיים עם ממדים של פתיחות ויציבות. מכתב הפרידה הוא עוד צורה של אמל — ושל המחברת — לנסח מחדש את "אמנת הנשים": "זאת ברית של סולידריות, הבנה וסבל משותף — אמנה שאינה כתובה בספר ולא נכפתה על נשים בשם האל, אלא ברית המפגישה נשים ומאחדת אותן בממד שבו לדת, לתרבות ולמוצא גיאוגרפי אין שום תפקיד". הלימוד המוצפן במילים אלה הופך את הספר שובה הלב הזה למסמך ספרותי חיוני לנשים מסביב לעולם. זה ספר מעורר תקווה — כַּתרגום העברי של שם הגיבורה הראשית שלו, אמל.
"אמנת הנשים", חנין אל סייג', תרגום: אברם קנטור, הוצאה לאור: ספריית פועלים, 267 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
