"אין דבר כזה אבולוציה, זה לעולם לא הוכח. כל דבר בעולמנו תוכנן. ולא קרה במקרה", כתב אחד הגולשים בתגובה לפרסום הקצר שלנו על רפרף הגפן שחדר לבית "האח הגדול". כתבתי שם שכשאנו פוגשים בעל חיים לא מוכר, רוב הסיכויים שהוא אינו מסוכן לנו, ובמקום להרוג אותו אנו יכולים ללמוד ממנו, או סתם להתפעם מהיופי שיצרה האבולוציה.
אותו מגיב צודק בדבר אחד. האבולוציה לא הוּכחה, לפחות לא במובן המתמטי הטהור של המילה. הוכחה היא סדרת טענות שמבוססות זו על זו, והיא ממחישה או מפריכה טענה מסוימת מעל לכל ספק. למשל, אפשר להוכיח מתמטית שסכום הזוויות במשולש תמיד יהיה 180 מעלות בגיאומטריה אוקלידית, שסכומם של שני מספרים זוגיים הוא תמיד מספר זוגי בעצמו, ושהשטח של מעגל הוא תמיד מכפלה של ריבוע הרדיוס שלו בפאי.
אבל מחוץ לעולמות המתמטיקה והלוגיקה, אנו לא יכולים לספק הוכחה מתמטית לתופעות, גם אם הן ברורות ומבוססות היטב. מתוך דקדקנות, המדענים קוראים להשערה שלא הוכחה מתמטית "תיאוריה". תיאוריות כאלה אפשר לאשש בעזרת תצפיות שתומכות בהן, או להפריך בעזרת תצפית שסותרת אותה, אבל לא להוכיח במובן המתמטי.
ניקח לדוגמה את חוק הכבידה של ניוטון, שבזכות יישומים שלו אנו יכולים לחשב מאות שנים מראש מתי יהיה ליקוי חמה, בדיוק של שניות, לשגר לוויינים לחלל או ליירט טילים בליסטיים מאיראן. למרות כל אלה, חוק הכבידה מעולם לא הוכח מתמטית.
כיום אנו גם יודעים שהוא אינו חל בתנאי קיצון, כמו שדות כבידה חזקים במיוחד, אבל ביישומים "רגילים" אנו משתמשים בו בהצלחה רבה כבר יותר מ-300 שנה. האם אפשר לטעון שחוק הכבידה אינו נכון משום שהוא לא הוכח מתמטית? יש אין ספור אישושים של חוק הכבידה, ואפילו לא תצפית מדעית אחת שסותרת אותו. לכן אנו גם מתייחסים אליו כחוק, ולא כתיאוריה במובן היום-יומי של המילה.
תיאוריית האבולוציה מורכבת יותר מחוק הכבידה, ואינה ארוזה בנוסחה אלגנטית כמוהו, אבל עקרונותיה חזקים ומוצקים באותה מידה. היא מבוססת על כך שברצף הגנטי של כל היצורים נופלות לעיתים טעויות בשכפול. ברוב המקרים הטעויות האלה, או מוטציות, אינן משפיעות על האורגניזם.
במקרים רבים אחרים הן עלולות להזיק לו – לקצר את חייו, לפגוע בפוריותו או לשבש את יכולתו להשיג מזון. זה לא נעים לפרט הנושא את המוטציה, אבל לרוב לא ישפיע על המין כולו. במקרים נדירים מאוד מוטציה עשויה דווקא להועיל לפרט: למשל להגדיל בשיעור זעיר את קצב הריצה שלו, או את גובהו, לשפר את אחד מחושיו, או להעניק לו יתרון אחר. אם השיפור הזה מעניק לפרט יתרון הישרדותי או רבייתי בסביבה שהוא חי בה, יש סיכוי טוב שיהיו לו יותר צאצאים מאשר לפרטים אחרים במין, ובדור הבא אחוז הנשאים של אותה מוטציה יהיה גבוה יותר. בדור שאחריו הוא יהיה גבוה עוד יותר, וככל שהמוטציה מועילה יותר, סיכוייה להתפשט באוכלוסיה גדולים יותר.
לפעמים תנאי הסביבה יכולים להאיץ את התהליך הזה, המכונה ברירה טבעית – כלומר הטבע בורר את הפרטים המתאימים ביותר. אם יש שינוי פתאומי במליחות הקרקע, צמחים בעלי מוטציה שמאפשרת להתמודד עם מליחות גבוהה ישרדו, והאחרים ייכחדו. תוך זמן קצר כל הצמחים מהמין הזה יהיו עמידים למליחות.
האקראיות בהופעת השינויים והברירה הטבעית הם הכוחות העיקריים המניעים את האבולוציה, ובהינתן מספיק זמן – כמה מיליארדי שנים במקרה של כדור הארץ – הם הביאו להתפתחות מגוון עצום של צורות חיים, המנצלות כל נישה אקולוגית, מיערות טרופיים עד מעמקי הים, מהמדבריות והקטבים עד מערות ומעיינות של חומצה לוהטת.
נכון, אין הוכחה מתמטית לאבולוציה, בדיוק כמו לחוק הכבידה, אך יותר מ-150 שנות מחקר לא הניבו שום הפרכה שלה. יש פה ושם תיקונים בניואנסים של תהליכים מסוימים, אבל התמונה הגדולה שרירה, ברורה ויציבה. אפשר כמובן לטעון שכל זה הוא פרי של תכנון תבוני, אבל אין שום ראיה שתומכת בכך. דוגמה פשוטה אפשר למצוא בעיניים שלנו.
כסו את עין ימין, קרבו את הפנים למסך ומקדו את שמאל בעיגול. הרחיקו לאט את הפנים מהציור. בשלב מסוים המשולש, הצורה שאתם לא מתמקדים בה – תיעלם.
מדוע זה קורה? כי יש לנו בעין "כתם עיוור". כשאנו רואים בשתי עיניים, העין השניה והמוח מפצים על החסר. אבל בעין אחת – קל לראות שהוא שם. מדוע יש לנו כתם עיוור בעין? בגלל המבנה של הרשתית, השכבה הפנימית בגלגל העין, שמורכבת מתאים רגישים לאור. התאים האלה קולטים אור באורך גל מסוים, מתרגמים אותו לאות חשמלי ומעבירים אותו לתאי עצב, שמעבירים את האותות למוח, שם מורכבת תמונת העולם שלנו. אלא שבמקום שתאי העצב יהיו מאחורי התאים קולטי האור, לכיוון המוח, הם נמצאים לפניהם! אלה תאים שקופים שלא משבשים את קליטת האור, אבל בתכנון המשונה הזה הם צריכים להעביר את האות למוח דרך שכבת התאים קולטי האור. לכן יש בשכבה הזו חור שדרכו עוברים סיבי העצב למוח. החור הזה הוא המקום שבו אין תאים קולטי אור, ואנו לא רואים בו. זהו כתם עיוור.
המוח שלנו כאמור למד לפצות על כך, אבל די ברור שכל סטודנט שנה א' להנדסה היה מתכנן את המערכת בצורה יעילה יותר, עם תאי העצב מאחורי התאים קולטי האור, ובלי כתם עיוור. יש גם בעלי חיים שהעין שלהם אכן בנויה כך, אבל אצלנו – ואצל כל בעלי החוליות – היא הפוכה. האם זו הוכחה שאין תכנון תבוני? כמובן שלא, אבל זה אישוש משמעותי לכך, ועוד חיזוק לאבולוציה.
יש שפע עצום של ראיות חזקות התומכות באבולוציה, וגם שפע רב של ספרים וכתבות המסבירים ומדגימים את העקרונות שלה. רק צריך לפקוח את העיניים. מי שמתעלם מהראיות האלה, יש לו כנראה כתם עיוור משמעותי במיוחד.
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
