ים צלול ושופע חיים על רקע הרי המדבר: מפרץ אילת הוא פנינת טבע ייחודית בישראל וגם בעולם כולו. זוהי שונית האלמוגים הצפונית ביותר בכדור הארץ, ובין הבודדות שהצליחו לפתח עמידות יחסית לשינוי האקלים. אבל באילת תכנון המרחב היבשתי ותכנון המרחב הימי מתנהלים בנפרד, במקום להתנהל יחד מתוך מטרה משותפת לשמור עליהם – כך שגם בני האדם וגם הטבע יוכלו להמשיך להתקיים שם בהרמוניה. וכשאין תיאום, הבעיות צצות.
תכנון ימי, תכנון יבשתי ומה שביניהם
תכנון יבשתי מתמקד בשימושי קרקע כמו בנייה, מגורים, מתקני תיירות ותשתיות, ואילו תכנון ימי מתמקד בים ובשימושים שמתקיימים בו, כמו נמל ושיט, תיירות ופעילויות ספורט ימי, שמורות טבע ימיות וגם שימושים ביטחוניים כמו מתקנים צבאיים והגנה על הגבולות. נכון להיום, הם מנוהלים כמעט לחלוטין בנפרד ובידי גופים שונים: התכנון הימי מנוהל ברמה הלאומית בידי משרדי ממשלה, בעוד התכנון היבשתי מנוהל ברמה המקומית בידי עיריות ורשויות אזוריות.
דניאלה וטין, אדריכלית, מתכננת סביבה ודוקטורנטית בטכניון במעבדת MARCOST של פרופ’ מישל פורטמן, מסבירה: "מה שקורה בים משפיע על החוף ועל החיים שלנו, והפוך – מה שקורה בחוף, ביבשה ובתכנון העיר – משפיע על הים. במקרה של אילת, כל תהליך פיתוח אנושי או שימוש בתשתיות במידה שאינה מתואמת כראוי - כמו הזרמת מי תמלחת או דשנים לים, זיהום אור מתאורה מלאכותית, או פיתוח מתקנים בעלי סיכוני דליפת דלק - עלול לערער את השונית".
כך, למשל, דוח מבקר המדינה שפורסם החודש על קידום התיירות והפיתוח הכלכלי באילת בראי חרבות ברזל מתייחס רבות להיבטים במרחב היבשתי. עם זאת, באשר להזרמת מי פלט ממתקנים ביבשה אל הים, הדוח מתייחס להשפעה על הים וקורא להסדרה: "פיתוח וקידום של החקלאות הימית באילת מחייבים הסדרה של הטיפול במי הפלט שנפלטים לים. הסדרה זו נדרשת שכן חלק מהתוצרים של הפעילות המתוכננת של חקלאות ימית באזור אילת הם מי פלט שנחשבים לבעלי השפעות סביבתיות שליליות על מי הים במפרץ אילת בשל הריכוז הגבוה של חנקן שהם מכילים. מי פלט נוספים מגיעים כתוצאה מפעילות מתקן התפלה של חברת מקורות שמספק מי שתייה ומים לחקלאות יבשתית באזור".
עוד דוגמה שעומדת על הפרק היא פרויקט הרכבת לאילת, שמיועדת לשמש בעיקר כרכבת להובלת מטענים. הרכבת מתוכננת להתחבר למסוף מטענים יבשתי ולנמל אילת, אך ארגוני סביבה מזהירים כי בפועל יידרש גם נמל מטענים חדש - מהלך שעלול לגרור עבודות חפירה ונזקים כבדים לשונית האלמוגים.
ככל שהאוכלוסייה גדלה והעיר מתפתחת, נראה שהצורך בתכנון נכון הולך וגובר. "בעשרים השנים האחרונות הבינו שגם המרחב הימי חייב תכנון. השימושים שלנו בים הולכים ומתרחבים, לדוגמה תעבורה ימית ותשתיות אנרגיה. אבל יש גם עולם שלם שחי בים. חשוב לאזן ביניהם, וגם לקבוע איפה כל דבר יהיה ואיך מנהלים את זה במרחב ובזמן, כדי לאפשר פיתוח כאשר הוא נדרש, תוך צמצום הפגיעה בחי בעולם הימי",אומרת וטין.
הקשר ההדוק בין הים ליבשה וההשפעה שלהם זה על זו הם הסיבה לכך שחוקרים קוראים לאחד את המערכות, ולעבוד בצורה משולבת שמסתכלת על הכל כמערכת אחת, תוך שימוש בגישה אקולוגית שתהיה טובה גם לאדם וגם לטבע. אבל בפועל זה לא פשוט: "יש המון קשיים בחיבור בין העולמות האלה. האתגרים קשורים למערכות ניהול ובעלי עניין שונים, קנה מידה וגבולות שונים, ובעיקר מרחב פיזי שמתנהג בצורה שונה", מסבירה וטין. באזורים רגישים במיוחד, כמו אילת, הפערים האלה בולטים אפילו יותר, כי שונית האלמוגים העשירה והפגיעה שמתקיימת שם פוגשת ישירות את לחצי הפיתוח והתיירות שרק הולכים וגוברים, מה שהופך את הצורך בתכנון משולב לנחוץ במיוחד.
מה באמת קורה באילת
מחקר חדש בחן לראשונה באופן שיטתי את תוכניות הפיתוח של אילת בים וביבשה, ושאל מה קורה כשמנסים (או לא מנסים) לחבר ביניהן. המחקר הוא שיתוף פעולה בין צוות בריטי וישראלי, ביניהם דניאלה וטין, וכן פרופ' סטיבן ג'יי, פרופ' הת'ר ריצ'י, פרופ' מישל פורטמן וד"ר ענבר שוורץ-בלקין. החוקרים ניתחו לעומק שני מסמכי מדיניות של מינהל התכנון: תוכנית רצועת החוף של אילת ותוכנית המרחב הימי במפרץ אילת. "במסגרת המחקר בחנו את האינטגרציה בין התוכניות", אומרת וטין. "בדקנו רשימה סדורה של 23 קריטריונים, ביניהם מבנה ארגוני, אסטרטגיות לאומיות, חזון, האם הגישה היא מבוססת מערכת אקולוגית, כלכלה כחולה, ועוד".
הממצאים הציגו כמה נקודות אור: שתי התוכניות חולקות ועדת היגוי אחת, השתמשו באותם היועצים הסביבתיים, ומדברות על הים והחוף כמרחב "בלתי נפרד". התוכנית הימית אימצה גישה אקולוגית והציעה צעדים לשיקום שוניות ולמניעת זיהום, ואף קידמה רעיון ייחודי של שמורת טבע משולבת חוף-ים. גם ברצועת החוף מצאו הכרה בחשיבות השימור: בדרום סומנו אזורים רגישים שבהם הפיתוח אמור להיות מצומצם, והודגש פוטנציאל להפחית לחץ סביבתי באמצעות ויסות תיירות. וטין מסבירה ש"הבסיס הארגוני והאסטרטגי היה משותף לתכנון לים ולחוף, וזה לא מובן מאליו. אבל מצאנו גם אתגרים בשילוב בין מסמכי המדיניות של התכנון הימי והחופי, שהבליטו פערים בדגשים ובמטרות של כל אחת מהתוכניות".
התוכנית היבשתית מקדמת פיתוח מלונאות נרחב גם בחופים הדרומיים, שעד היום נותרו מפותחים פחות ביחס לחופים הצפוניים בעיר. התוכנית הימית אומנם מציעה להפוך את הנמלים ל"ירוקים", אך מבחינת ארגוני סביבה זה רחוק מלהיות מספיק, והם דורשים להפחית משמעותית את פעילות קצא״א והובלת הנפט במפרץ. נוסף על כך, לא התקיים תהליך שיתוף ציבור מסודר, לא נערך שיתוף פעולה עם מצרים וירדן שחולקות את המפרץ, וחלק מהפערים בין ים ליבשה נותרו פתוחים. "בפועל התוכנית החופית מקדמת חידוש וצמיחה כלכלית, והתוכנית הימית קוראת לריסון," אומרת וטין. לגבי הפער ביישום בין התוכניות, היא מוסיפה: "היום התכנון החופי מתקדם ומבוצע, בעוד מסמך המדיניות לתכנון הימי נותר כטיוטה על המדף. לא ברור מה יהיה העתיד שלו".
תהליכי תכנון משולבים, שקופים ושיתופיים
החוקרים מסכימים כי דרושים תהליכי תכנון משולבים, שקופים ושיתופיים – כאלה שחוזרים על עצמם לאורך זמן, מבוססים על נתונים מדעיים ומשתפים מגוון רחב של שחקנים. המדינה, שמובילה בדרך כלל את התכנון הימי, חייבת להבטיח שמירה על ערכי טבע, ליצור מנגנוני תיאום בין המשרדים השונים ולפעול לפי עקרונות של קיימות, חוסן חופי והיערכות למשבר האקלים. על הרשויות המקומיות, שמנהלות בפועל את העיר ואת חופיה, להיות חלק אינטגרלי מהתהליך ולדאוג לשילוב בין צורכי הקהילה לבין שמירת המפרץ. וטין ממליצה לציבור הרחב "להשתתף בשיתופי ציבור כשמוצגות תוכניות, לשאול שאלות ולהיות מעורבים". אילת היא מקרה מבחן – זהו מקום קטן ורגיש שבו כל טעות תכנונית מורגשת מייד, ולכן היא מדגימה עד כמה חיוני להפוך תכנון משולב לשגרה רגילה.
כדי שהים הצלול והחופים היפהפיים של אילת יישארו כאן גם לדורות הבאים, צריך להפסיק לחשוב על יבשה ועל ים כישויות נפרדות ולהתחיל לתכנן מרחב אחד. "להצליח ליישר קו בין מוסדות שונים ולראות את הסביבה כחלק מהמטרה – זאת תהיה אינטגרציה אמיתית", אומר וטין, ומוסיפה כי זה לא תקף רק לגבי אילת: "אין לנו ברירה אלא לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות. זה קריטי למדינה צפופה וקטנה כמו ישראל".
באילת, זירה קטנה אך רגישה במיוחד, מתקיים מיקרוקוסמוס של הדילמות הסביבתיות הגדולות של זמננו. ההחלטות שיתקבלו כאן יקבעו אם המפרץ יהפוך למודל של תכנון משולב ומקרה מופת של דו-קיום בין האדם והטבע, או שיגרמו לנזק בלתי הפיך ויהפכו אותו לסיפור אזהרה לעולם כולו.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
