היום (ב') תיפתח ועידת האקלים ה-30 של האו"ם בעיר בלם שבברזיל. הוועידה השנה היא בסימן עשור לחתימה על הסכם פריז ההיסטורי מ-2015, במסגרתו התחייבו 195 מדינות לפעול באופן עקבי לצמצום פליטות גזי חממה, והציבו לשם כך יעדי הפחתה.
מיקומה הייחודי של הוועידה, בעיר בלם - שער האמזונס ו"הריאות של כדור הארץ" - מדגיש את דחיפות המאבק בכריתת יערות העד. האמזונס מתקרב לנקודת מפנה, כשהחרבתו על ידי חקלאות תעשייתית (בעיקר לטובת תעשיית הבשר) וכרייה בלתי חוקית של זהב וחומרים נוספים נמשכת. האמזונס הוא גם אחד ממִבְלַעי הפחמן (carbon sink) החשובים ביותר של כדור הארץ, הסופג מיליארדי טונות של CO₂ מדי שנה. הידרדרותו מעמידה בסכנה את הגבלת ההתחממות העולמית, משום שבנקודה כלשהי הוא עלול להתחיל לשחרר יותר פחמן ממה שהוא אוגר.
בעוד ארצות-הברית, תחת ממשל דונלד טראמפ, הודיעה כי לא תשלח נציגים בכירים ל-COP30 בברזיל, מרבית הכלכלות הגדולות בעולם - האיחוד האירופי, סין, הודו ומדינות הדרום הגלובלי - ממשיכות להתייחס ברצינות למחויבות האקלימית המשותפת ולפעול לקידומה.
חרף הביקורת המוצדקת על הגרינווש והנוכחות המופרזת של לוביסטים מהתאגידים הגדולים, ועידות האקלים הן עדיין המקום היחיד שבו ממשלות של מדינות קטנות כגדולות יכולות לשתף פעולה ולעבוד יחד. סך הכול ייקחו חלק בוועידה נציגים מ- 198 מדינות. השנה, לאחר שנחצה לראשונה הרף שנקבע לשנת 2050: הגבלת ההתחממות מתחת ל-1.5 מעלות לעומת התקופה הטרום־תעשייתית - מדובר בוועידה קריטית במיוחד.
למרות הדחיפות, לישראל כמעט שלא תהיה נוכחות רשמית בוועידה השנה: נציג בודד מהמשרד להגנת הסביבה ישתתף בוועידה, בעקבות "הסטת משאבים בשל המשך המלחמה והמערכה המדינית", כדברי המשרד. זאת, למרות שרק לאחרונה בחרה השרה סילמן לטוס לכנס אקלים לא משמעותי בניו יורק, שהתקיים בחג ובמקביל לביקור נתניהו בעצרת האו"ם ופגישתו עם הנשיא טראמפ.
אולי לראשונה, גודל המשלחת הישראלית משקף במדויק את המדיניות האקלימית של הממשלה – מעט מדי, מאוחר מדי, וללא כל מחויבות אמיתית. בעבר ואף בזמן המלחמה, ראינו משלחות ראוותניות בתקציבים מופקעים, שלא השאירו אחריהן דבר מלבד מילים יפות, בזמן שבשטח המשיכה הממשלה לאשר חיפושי דלקים, להזניח את ההיערכות למשבר האקלים ולהפקיר את עתיד הציבור הישראלי.
מאז חתמה ישראל על הסכם פריז, היא לא התקדמה כלל לעבר הפחתת פליטות, ובוודאי לא לעבר עמידה ביעדים הצנועים שהציבה לעצמה: הפחתה של 27% עד 2030. למעשה, על פי סיכום נתוני שנת 2024, פליטות גזי החממה בישראל עלו, והפחתת הפליטות המצטברת מאז 2015 עומדת על פחות מ-2%. מנגד, ועל אף אי העמידה הצפויה ביעדי האקלים, הממשלה המשיכה ואף קידמה השנה באופן אקטיבי פרויקטים מפוקפקים ומזהמים במיוחד.
ובזמן שישראל הולכת ומתרחקת מקהילת האומות ובפרט מהשיח הגלובלי על הפחתת פליטות גזי חממה והתמודדות עם שינויי האקלים, השפעות המשבר אינן פוסחות על חבל הארץ הקטן שלנו: שנת 2024 הייתה השנה החמה ביותר על פני כדור הארץ ובארץ חורף 2024/5 היה מהחמים והיבשים ביותר בעשורים האחרונים, ביולי הוכרזה שנת 2025 כשנת בצורת רשמית, אחת הקשות שידעה ישראל, עם ירידה חדה במפלס הכנרת והתגברות הסיכון למחסור במי שתייה.
בחודש מאי פרצה שריפת ענק שהשתוללה במשך ימים ארוכים, פגעה בטבע הישראלי, במערכות אקולוגיות רגישות וחשפה את חוסר ההיערכות של שירותי הכבאות וההצלה לאחת התופעות שצפויות להחריף באזורינו בשל עליית הטמפרטורות והתארכות העונה היבשה.
באוגוסט, חווינו גל חום קיצוני שנמשך שמונה ימים רצופים, עם טמפרטורת מקסימום של 49.7 מעלות בגלגל שבבקעת הירדן. גל החום שבר שיאי צריכת חשמל במשך שלושה ימים, והדגיש עד כמה המרחבים העירוניים אינם מותאמים לעידן משבר האקלים.
בצל אי העמידה ביעדי האקלים ולאחר שנתיים קשות, שבהן הממשלה מובילה את ישראל לבידוד בינלאומי, והציבור מותש וחבול, עולה השאלה: האם יש עוד ערך לוועידות האקלים עבור ישראל? התשובה היא חד משמעית כן. ההחלטות שיתקבלו החודש בברזיל ישפיעו ישירות על החיים בישראל: תוכניות לקיצוץ פליטות, הקצאת משאבים לאנרגיה נקייה ותקנות סביבתיות עתידיות יקבעו מי יוכל להמשיך לייצר ולייצא דלקים מזהמים; מימון בינלאומי לטכנולוגיות ירוקות יוכל להוזיל פתרונות אמיתיים לבעיות המקומיות שלנו, והמדדים והיעדים הבינלאומיים יוצרים מנופי לחץ והזדמנות להשפיע גם על מדיניות הממשלה.
לכן, גם כשישראל רשמית לא יושבת לשולחן הוועידה, אנחנו כחברה אזרחית חייבים להיות מחוברים ופעילים: להתריע, לעקוב, לדווח, להשוות ולדרוש אחריות. הוועידה עבורנו היא לא רק חשבונאות של מונח מופשט ומרוחק כמו "פליטות גזי חממה" - היא הזדמנות לחבר את המאבק היומיומי שלנו למען החיים כאן ועכשיו לקול עולמי שיכול לחזק ולתמוך בשינוי אמיתי, שיוביל לשיפור איכות החיים של כלל הישראלים, ולעתיד בטוח יותר עבור ילדינו.
דנה כהן, ראש תחום אנרגיה ואקלים בגרינפיס ישראל
