נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אוהב לומר שהמילה היפה ביותר בשפה האנגלית בעיניו היא "Tariffs" (מכסים). אבל מאז שנכנס בפעם השנייה לבית הלבן, נדמה שמילה אחרת גורמת לו אפילו יותר עונג - Autopen. בעברית: עט אוטומטי.
זה קורה כמעט בכל פעם שהוא מתיישב מאחורי השולחן המוזהב שלו בחדר הסגלגל, המוזהב אף יותר, כדי לחתום על צווים חדשים לעיני המצלמות. באיזשהו שלב בטקס, הוא ישחרר את ההצהרה הקבועה: שקודמו בתפקיד, ג'ו ביידן, בכלל לא חתם בעצמו על המסמכים החשובים - אלא השאיר את העבודה למכונה. בעיניו של טראמפ, זו לא רק בעיה טכנית אלא פגם מהותי: עדות לכך שהנשיא הדמוקרטי לא היה כשיר, לא מודע, ובוודאי שלא אחראי לחתימות שנשאו את שמו.
טראמפ, שהודה בעצמו כי השתמש באוטופן (אבל רק עבור “מסמכים חסרי חשיבות”), קובע כי לא ייתכן שמישהו אחר יחתום בשם נשיא מכהן על חנינות דרמטיות - לא לבני משפחתו ולא לנידונים למוות. השבוע ההתנגחות התקשורתית החצי-מבודחת הזאת הפכה ליוזמה משפטית של ממש, כשטראמפ הורה למשרד המשפטים לפתוח בחקירה. עו"ד אד מרטין, הפרקליט האחראי על תחום החנינות, הונחה לבדוק האם השימוש באוטופן מסכן את תקפותן של חנינות שהעניק ביידן לבנו האנטר, לאחיו ול-37 נידונים למוות.
בצוות של ביידן טוענים שהנשיא היה מודע לכל ההחלטות ואין הוכחה שהוא אכן חתם בעזרת אוטופן על חנינות - אך עבור טראמפ, עצם השימוש במכשיר מטיל ספק לא רק בחתימות, אלא בצלילות הדעת של קודמו.
המכשיר שעורר את כל הסערה הפוליטית הזו נראה תמים למדי - אבל ההיסטוריה שלו מתחילה עוד לפני המצאת מנוע הקיטור. הסיפור של האוטופן מתחיל בשנת 1803, עם המצאה של ג’ון אייזק הוקינס, ממציא בריטי-אמריקני שהמציא את ה־Polygraph – לא המכשיר המודרני לזיהוי שקר, אלא גרסה מוקדמת של פנטוגרף: מכונה שבה עט אחד כותב את המסר, ועט נוסף משכפל אותו במקביל.
ביידן תוקף את טראמפ: "כל כך הרבה הרס, בפחות מ-100 יום"
(צילום: רויטרס)
תומאס ג’פרסון, נשיאה השלישי של ארצות הברית, התאהב בטכנולוגיה ורכש שתי יחידות: אחת לבית הלבן ואחת לאחוזתו במונטיצ’לו. במכתב לצייר צ’ארלס וילסון פיל כתב: "איני מסוגל עוד לחיות בלי הפוליגרף".
אלא שהפוליגרף דרש עדיין נוכחות מלאה של הכותב. המכונה לא יכלה לחתום בעצמה. את הפריצה הגדולה השיגה הטכנולוגיה רק בשנות ה-30 של המאה הקדומת, עם פיתוח ה-Robot Pen – מכונה שנראתה כמו הכלאה בין פטיפון לתיבת נגינה, שתיעדה את תנועות היד כמו שמנצחים מקליטים תווים – כדי לשחזר אותן שוב ושוב, בדיו.
היא שמרה את תנועות החתימה של אדם על גבי "תקליט חתימה" מכני, בדומה לתקליט ויניל. כשהיה צורך, יכלה זרוע מכנית לחזור על התנועה, עם עט אמיתי, ולהפיק חתימה חדשה ומדויקת.
הקפיצה המשמעותית הבאה התרחשה בשנת 1942, אז נענה הממציא רוברט מ. דה שז’ו ג’וניור לבקשת הצי האמריקני והחל לייצר את הגרסאות הראשונות של מכונת החתימה הממשלתית. תוך זמן קצר הותקנו מכונות בלשכות סנאטורים, משרדי קונגרס, ובסופו של דבר – גם בבית הלבן.
בשנות ה-60 כבר היו בוושינגטון כ-500 מכשירי אוטופן בפעולה, חלקם במקומות רגישים במיוחד. המטרה הייתה פשוטה: לאפשר לבכירי המדינה לחתום על אינספור מסמכים – מברקים, מכתבים אישיים, מינויים לשופטים ולקצינים - מבלי להתאמץ
הנשיא הארי טרומן, לפי מקורות אחדים, השתמש באוטופן לחתימות שגרתיות, אך מי שהפך את האוטופן לדמות משנה בדרמה הפוליטית היה לינדון ג’ונסון – שהתיר לעיתונאים לצלם את המכשיר בפעולה, ובכך הסיר את מעטה הסודיות מעל המכונה. הצהובון National Enquirer פרסם כתבה תחת הכותרת: "הרובוט שיושב במקומו של הנשיא".
גם קודמו של ג'ונסון בתפקיד, ג’ון קנדי, התפרסם כחובב מובהק של אוטופן – עד כדי כך שביוגרף תיאר את חתימתו המקורית כפריט נדיר. למעשה, קנדי הפחית בשימוש במכשיר במהלך כהונתו, אך האגדה התקבעה, וספר בשם "The Robot That Helped to Make a President" הנציח את התופעה.
מאז, התקדמה המכונה והתעדכנה. כיום, מכשירי אוטופן פועלים בעזרת מערכות דיגיטליות השומרות את תנועות החתימה כקובצי נתונים מוצפנים. המכשיר עצמו כולל זרוע רובוטית עם עט אמיתי – שמחקה את תנועות היד בדיוק מרבי. עטים רגילים, עטי דיו או אפילו ״Sharpies״ כמו שהעדיף ג’ורג’ וו. בוש, שטוש בלתי מחיק נראה לו כמו חותם נשיאותי - יכולים לשמש ככלי כתיבה. לחץ היד אחיד, ולכן קל לזהות שמדובר בחתימה ממוכנת – אך היא כה מדויקת, עד שבלתי אפשרי להבחין בעין בלתי מזוינת.
את הדגמים המתקדמים ביותר כיום מייצרת חברת Damilic Corp ממדינת מרילנד, בראשות המהנדס בוב אולדינג. היא נחשבת למובילה ואולדינג ל״גורו״ הבלתי מעורער של ממלכת האוטופן - ולו בגלל שהוא בין היחידים שמוכנים להיחשף ולדבר באופן גלוי על אופן הפעולה של המכשיר. בגרסאות שלו, החתימות נשמרות בכרטיסי SD מוצפנים, והזרוע המכנית מסוגלת לחקות כל תנועה מינימלית של היד המקורית. המכשיר מסוגל להחזיק כל עט מסחרי סטנדרטי, כך שניתן לשמר גם את סגנון הדיו והכלי האישי של החותם.
בשנת 2005, התעוררה בבית הלבן דילמה מעשית: הנשיא ג’ורג’ וו. בוש שהה מחוץ לוושינגטון, בחוותו הפרטית בטקסס, בעוד חוק פדרלי חשוב עמד לחתימה - וחלון הזמנים החוקתי עמד להיסגר. החשש היה שעיכוב פיזי בהגעת הנשיא לבירה עלול למנוע ממנו לחתום בזמן ולהכשיל את כניסת החוק לתוקף. בעקבות זאת, פנה הבית הלבן למשרד המשפטים בבקשה לחוות דעת משפטית רשמית: האם הנשיא רשאי לחתום על חוק באמצעות מכשיר אוטופן, מרחוק?
בחוות הדעת שניתנה, נקבע כי סעיף 7 לחוקת ארצות הברית, המחייב שהנשיא "יאשר ויחתום" על חוקים, אינו דורש שהחתימה תתבצע דווקא בידו ממש. לפי הניתוח המשפטי, הנשיא רשאי להורות על חתימה מכנית באמצעות מכשיר אוטופן, כל עוד נתן לכך אישור אישי ומודע. במילים אחרות: עצם הפעולה הפיזית של החתימה אינה תנאי חוקתי, כל עוד קיימת החלטה מהותית מאת הנשיא.
עם זאת, למרות כל הטרחה והגיבוי המשפטי, בוש בחר שלא לנצל את האישור לבסוף. זמן קצר לאחר מכן, עלה על שולחנו "חוק טרי שייבו" – שאיפשר למערכת הפדרלית להתערב במקרה של אישה בתרדמת, סביב מאבק בין בעלה להוריה על המשך חייה. למרות שהיה הרחק מוושינגטון, בוש טס במיוחד לבירה וחתם ביד על החוק. ההחלטה, שהייתה טעונה רגשית וציבורית, שידרה מסר: גם כשיש היתר לחתום במכונה, יש רגעים שבהם נדרש מגע אישי – ולא רק מהלך פרוצדורלי.
ברק אובמה, לעומתו, שינה את הפרדיגמה. בשנת 2011, בעיצומה של פסגת ה-G8 בצרפת, הפך לנשיא הראשון שחותם באמצעות אוטופן על חוק פדרלי – הארכת תוקפו של Patriot Act, חוק אנטי-טרור מקיף שהתקבל אחרי פיגועי 11 בספטמבר ומעניק סמכויות נרחבות למעקב ביטחוני. בהמשך, השתמש באוטופן גם במהלך ביקור באינדונזיה, בעת חתימה על חוק תקציב, בהוואי על "המצוק הפיסקלי" – צעדי חירום למניעת קיצוץ רוחבי בתקציב הממשלתי, ובינואר 2013 – לחתימה על הארכת קיצוצי המס מהתקופה של בוש הבן.
גם ביידן השתמש בו באופן מתועד: ב-2024, בעת ששהה בסן פרנסיסקו, הורה לאוטופן לחתום על הארכה תקציבית דחופה לרשות התעופה הפדרלית – כדי למנוע שיתוק רגולטורי, בזמן שהקונגרס המשיך לדון בתקציב ארוך טווח.
8 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן חותם על צו נשיאותי למניעת סחר עם המחוזות הבדלניים באוקראינה
(צילום: רויטרס)
אלא שהאוטופן חצה מזמן את גבולות הממשל. סלבריטאים, סופרים, מוזיקאים ופוליטיקאים ברחבי העולם משתמשים בו כדי להתמודד עם כמויות עצומות של בקשות חתימה. הסופרת הקנדית מרגרט אטווד (״סיפורה של שפחה״) פיתחה בעצמה מכשיר בשם LongPen, שמאפשר חתימה על ספרים בליווי שיחת וידאו ואודיו – כך שסופרת יכולה לשוחח עם מעריץ בוונקובר, ולחתום עבורו על ספר בתל אביב בזמן אמת, בלי לעזוב את הביתה שלה בטורנטו. אלא שכאשר הציבור מגלה על כך – התגובה אינה תמיד אוהדת. מבחינה ציבורית, לעיתים אין דבר פחות אנושי מחתימה של מכונה.
בדצמבר 2022, יצא לאור ספרו של בוב דילן, "The Philosophy of Modern Song", במהדורה חתומה במחיר 600 דולר לעותק. מהר מאוד התעורר חשד בקרב האספנים: כל חתימה נראתה דומה מדי. דומה מדי, כדי להיות אנושית. כעבור ימים ספורים נחשף כי החתימות בוצעו באוטופן. דילן פרסם התנצלות, המו"ל סיימון ושוסטר הציע החזרים - אבל המבוכה הציבורית נחקקה לנצח. דילן עצמו טען כי מגבלות הקורונה ובעיות ורטיגו רפואיות מנעו ממנו לחתום בעצמו. למעשה, גם כשכמה מהדפסי האמנות שלו שפורסמו לאחר 2019 התגלו כחתומים באוטופן - דילן הסביר כי הדבר נעשה בשל מגבלות בריאותיות ואילוצים לוגיסטיים.
לא רק דילן הסתבך: דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה של ארה"ב, ספג ביקורת קשה בשנת 2004 לאחר שהתברר כי מכתבי תנחומים למשפחות חללים נחתמו באוטופן.
למרות השימוש הגובר באוטופן בשני העשורים האחרונים, הסוגייה המשפטית עדיין נחשבת לתחום אפור. אמנם חוות הדעת הרשמית של משרד המשפטים מ-2005 קבעה שאין מניעה חוקתית לכך שנשיא יחתום באמצעות מכונה - כל עוד נתן לכך הנחיה מפורשת מראש - אך מעולם לא נערכה בחינה שיפוטית מלאה של הנושא בבית משפט.
יש משפטנים הסבורים שהבעיה איננה בעצם השימוש בטכנולוגיה, אלא בעובדה שהנשיא לא נוכח פיזית בזמן שהחתימה מתבצעת. כפי שיודע כל מי שניסה לקבל חבילה משיין או אמזון כשלא היה בבית, גם בעולם המשפט יש חשיבות לנוכחות בזמן מסירה. לפי עקרונות מסורתיים בדיני שליחות, פעולה שמבוצעת בשמו של אדם – מבלי שהוא נוכח – עלולה להיחשב חסרת תוקף. וזה נכון שבעתיים כשמדובר לא בקופסה מסין, אלא בחתימה על חנינה או חוק.
הנקודה הזו עומדת כעת בלב טענותיו של טראמפ: לטענתו, אם ביידן לא היה ער, כשיר או מודע להחלטות שעליהן חתם האוטופן, ייתכן שהמסמכים עצמם אינם תקפים. מקורבי ביידן דוחים את ההאשמות וטוענים כי הנשיא לשעבר היה מודע לכל פרט ופרט. אבל כל עוד הנושא לא נבחן בבית משפט, סימן השאלה יישאר תלוי באוויר.
עו"ד ג'ון פישוויק ג'וניור, לשעבר התובע הפדרלי, הסביר בראיון כי “מבחינה חוקתית, אין צורך שחתימה על חנינה תהיה בכלל בכתב. הנשיא יכול להעניק חנינה בעל פה. ובכל זאת, ברור שזה לא ראוי להשתמש באוטופן לחנינות״.
ובכל זאת, ב-2024 בתי המשפט התייחס בעקיפין לסוגייה. בית המשפט הפדרלי לערעורים של המחוז הרביעי בוורג׳יניה נדרש לענות לשאלה מצומצמת יותר - האם חנינה נשיאותית חייבת להיות כתובה. הוא קבע שלא, מה שמערער לפחות חלק מהבסיס המשפטי לטענות של טראמפ. אמנם פסק הדין לא עסק ישירות באוטופן, אך הוא מחזק את העמדה שלפיה לא צורת המסירה היא שקובעת – אלא כוונת הנשיא.
טראמפ, מצידו, ממשיך לטעון שהשאלה איננה רק האם הייתה חתימה, אלא מי באמת חתם - או האם החותם היה בכלל נוכח - בגופו, או לפחות בדעתו. החקירה הנוכחית, כך נראה, אינה באמת על החותמת – אלא על זהות החותם. לא על עט ממוכן, אלא על כשירותו של נשיא.
בישראל, בשונה מארצות הברית, האוטופן מעולם לא חדר למעגלי קבלת ההחלטות הפוליטיות. לא ידוע על ראש ממשלה, נשיא או שר שהסתייע במכונת חתימה אוטומטית במסמכים רשמיים, ולא קיימת עד כה פסיקה משפטית שמכירה בחתימה ממוכנת מסוג זה כתקפה לצורכי חקיקה, מינוי או חנינה. גם במגזר הציבורי והביטחוני, השימוש במנגנוני חתימה ממוכנים מוגבל בעיקר להחתמה מינהלית של מסמכים פנימיים – לעיתים באמצעות תבניות פלסטיק או חותמות מכניות, אך לא ברמת הדיוק והסמכות של האוטופן האמריקני. רואים אותן בעיקר בבנקים, בצבא, בלשכות ממשלתיות ובבתי חולים - מכשירים פרימיטיביים בהרבה מהאוטופן, אבל העיקרון דומה.
חוק החתימה האלקטרונית שנחקק בישראל ב־2001 אמנם מכיר בתקפות של חתימה דיגיטלית, אך אינו עוסק במעמדן של חתימות רובוטיות פיזיות. במציאות פוליטית שבה "חתימת יד" נתפסת לא אחת כחותמת של אחריות אישית, ייתכן שהשימוש במכונה שחותמת בשם אדם אחר – גם אם בהסכמה – היה נתקל כאן בהתנגדות ציבורית או משפטית חריפה.
בינתיים, באחד הארונות השמורים בבית הלבן, שוכן לו האוטופן. חלק טוענים שזהו הפריט השני הכי מאובטח בבניין, אחרי הנשיא עצמו. הבית הלבן סירב לספק פרטים נוספים על מספר האוטופן שהממשל משתמש בהם, איך הם נראים, היכן הם מוחזקים, או מי מייצר את המכונה. מה שבטוח הוא כי כל עוד יש מכונות שחותמות בשם אנשים – יהיו גם אנשים שירצו לדעת מי באמת החזיק בעט. או לפחות לחץ על הכפתור.
