שוק התקווה הוא השוק שלי עוד מילדות. עד היום אני גר יותר קרוב לשוק התקווה מאשר לשוק הכרמל. אם אתם מחפשים שוק קצת יותר אותנטי, פחות תיירותי, עם פחות פלצנות – אז שוק התקווה הוא הרבה יותר אמיתי, בלי ספק.
אני נהג מונית, נסו להיכנס לנעליים שלי ותבינו איך השגרה שלי נראית: לא כל יום הולכים לאותו מקום עבודה – אשכרה אין יום דומה לקודמו. יש צמתים על הכביש שבהם אני מחליט לאיזה כיוון לפנות. לא יכול להגיד שאין מתח בעניין, אפילו פחד קטן שתמיד מכרסם מבפנים. להיות נהג מונית זו באמת העבודה הכי דינמית בעולם. ויחד איתה, מגיע השדרוג הקבוע שלי לעצמי – איפה לעזאזל אני אוכל משהו על הדרך?
לפעמים אני נכנס לשוק התקווה אפילו בלי סיבה מסוימת. פשוט מחפש את עצמי בתוך הבלגן, עד שמגיע הרגע מול הדוכנים שבו אני מוצא את מבוקשי, חוזר הביתה עם שקיות של כל טוב. על הדרך כמובן אני מארגן לי איזה משהו קטן לאכול.
בין עשרות הדוכנים של שוק התקווה, ניצב לו שלט ומתחתיו דלפק קטנטן ועשיר שמתחבא כמה מטרים פנימה. אני מודה - חלפתי בעבר על פני רוזיתה אבל מעולם לא נכנסתי. אפילו לתרץ לעצמי למה – אני לא מצליח. כמעט ופספסתי את רוזיתה. כמעט טעות, באמת.
אני מגיע ורואה את רוזיתה יושבת במסעדה הזעירה שלה, תופסת שולחן לעצמה ולחברים מהשוק – בדיוק על הסיפתח של גלגול הקוביות הראשון במשחק שש-בש. כלומר, המשחק כבר התחיל. כמעט הסתובבתי על הציר החוצה, לא רציתי להפריע, אבל העין של רוזיתה קלטה אותי. עכשיו לך תהרוס משחק שש-בש סוער. אין דבר כזה משחק שש-בש לא סוער. אמרתי לרוזיתה: "אני אחזור עוד כמה דקות, שלא יזיזו לך את החיילים". רוזיתה ענתה לי בפנים: "הם לא יגעו בכלום עד שאני אחזור. מה בא לך לאכול, אחי?". ישר נהייתי יותר רעב. אני אישית – במשחק שש-בש לא מוריד את העיניים מהלוח בשביל אף אחד.
הבעיה בלהיות שמן מקצועי כמוני היא כזאת: בטור אני אמור לכתוב רק על מנה אחת, לבחור ולהתמקד. אבל בפנים – אני גרגרן לא קטן, וזה לא סוד. כשאני פוגש תפריט חדש, כל הגוף שלי רוצה לטעום הכול. לפרק את המקום באלכסון, ביס מכל דבר. אבל החיים, מה לעשות, לא עובדים ככה. אי אפשר גם וגם – רק זה או זה.
לפחות אני יודע איפה החולשות שלי באוכל - נופל כמו כולם בין כמות לאיכות. ביקשתי מרוזיתה קציצות עם סביח. אבל אין מנה סביח בתפריט. רוזיתה אמרה לי במקום: "אני אארגן אותך כמו שצריך, אל תדאג". מרגע זה והלאה – הכול בידיים שלה.
בר הסלטים מולי היה מלא כל טוב. דלפק קטן וממזר. כל סלט במקומו. שני סוגי חריף. סלט ירקות מוחמץ בסגנון עמבה כללי. סלט כרוב מעולה, לא חמוץ מדי. בצל ופטרוזיליה חתוכים דקיק – בדיוק למטרתנו. חציל מטוגן על נייר סופג, בצד, יחד עם פלפל ירוק מטוגן עמוק. אני כבר מרוצה – לאן וכמה אנחנו שובעים.
כל שלוש המנות הראשונות – שקשוקה, חביתה וקציצות ירק – רק 20 שקלים בלבד. גם המחיר לבאגט מפנק – רק 5 שקלים יותר מהפיתה. על תוספת קציצות שילמתי 5 שקלים. עצרתי על 25 שקלים לפיתה משודרגת.
עוד אוכל רחוב:
רוזיתה הכינה לי פיתה סביח שעלתה קצת על גדותיה. אחר כך הוסיפה לי שתי קציצות ירק של בוקר טוב מעל. עוד סלט כרוב קצוץ – מעולה וטרי מאוד. החזקתי ביד פיתה גדולה מדי אפילו בשבילי. כל נגיסה חלפה בין קציצת ירק, חציל מטוגן עמוק ופרוסות ביצה טרייה עם צהוב רך כמו אבקתי – יחד עם עמבה וחריף ירוק - החריף היותר עדין. חוויתי ביס מושלם, שוב ושוב. כל נגיסה עצרה אותי לרגע – לנשום את הטעם. לקראת חצי הפיתה כבר הופיעו סימני שובע משמעותיים ביותר. המשך הפיתה חיכה לסוף היום. רוזיתה – תודה. שילמתי מעט מדי וקיבלתי יותר מדי. אני לא הולך לשנות את השיטה שלי. היא עדיין מוכיחה את עצמה. בתיאבון לכולם.
