לאחרונה נדמה שכל הפלאפליות בארץ החליטו לעוף על עצמן, וביחד. אני לא יודע מה מבחינתן אמור להיות המחיר המקסימלי למנת פלאפל, אבל אני מוצא את עצמי מתעצבן בשקט, מביט בלוחות המחירים ומסתובב לאחור בבוז. בסוף, אנחנו עדיין מדברים על פיתה עם פלאפל. אפילו התורים הארוכים בפלאפליות הנבחרות – גם הם כבר נעלמו. למזלנו, יש מספיק אלטרנטיבות אחרות. למשל – מיקס הבגט.
את השלט של מיקס הבגט ראיתי בפעם הראשונה מוקדם מדי בבוקר, בדרך חזרה לתל אביב. המקום נפתח רק ב־10 בבוקר, אז שמתי עין וחיכיתי להזדמנות. שבועיים אחר כך סוף סוף הגעתי למסעדה הקטנה הזאת, הפעם גם רעב בהתאם. כשפיתה בשרית עולה שם 25 שקל והבגט רק 30 שקל – היה לי ברור שאני הולך על הגדול. למה לעצור באמצע, כשאפשר ללכת עד הסוף?
הזמנתי בגט עם קבב. אפילו קיבלתי צ׳יפס ישר מהשמן – רותח כמו שצריך. בינתיים עמדתי ליד הדלפק, עוקב בעיניים אחרי הקבב שנצלה על הפלאנצ׳ה. חתכו בגט טרי, התחילו להרכיב את המנה, ואני התמלאתי בחוסר סבלנות של שמן מקצועי. את הקבב הפכו, ואני הפכתי איתם – במבט בלבד.
בר הסלטים היה קטן אבל מרשים. לא ביקשתי חומוס, חס וחלילה. חומוס אני אוכל רק בצלחת, כמו בן אדם. כל פעם צריך להיות "בהיכון" שלא ישימו לי בטעות. לרוב זה מלווה במבט מוזר מהטבח – "איך בלי חומוס?" – אבל בעיניי, חומוס מאלחש כל טעם אחר. במקרה הזה, למה להפריע לקבב? עדיף להרגיש אותו בכל ביס.
במיקס הבגט שמים שלושה קבבים גדולים לאורך כל הבגט – ואפילו יש חפיפה חלקית ביניהם. יותר בשבילי. הצ׳יפס היה טרי ולוהט, ולא רציתי להפריע לעצמי בכלל. ביקשתי שכבה של חריף ירוק לכל האורך, אחר כך את הקבבים, ומעליהם – מעט צ׳יפס. זהו. אפילו הציעו לי עוד צ׳יפס בצד. ככה נראית מקצועיות. הקבב עצמו היה טעים מאוד. לא מהטובים ביותר שטעמתי, אבל ביחס למחיר ששילמתי – שווה כל שקל. הבגט היה טרי, נאפה במקום, וקיבלתי בדיוק כמו שאני אוהב: יותר מדי, בפחות מדי כסף.
עוד אוכל רחוב:
אני לא חושב שאני היחיד שאוהב לאכול טוב ובזול. אתם, בפלאפליות הבוטיק, תמשיכו לנסות למכור לנו מנה ב־30 שקל. אנחנו נמשיך לחפש מקומות שמשביעים באמת – ונותנים יותר תמורה בפחות. כמו כאן, ברחוב הרצל, בלב ראשון לציון.
