בכניסה לרשפון עמדה עד לא מזמן פיצוציית דרכים חצי שבורה. ימי הפיצוצייה חלפו, ובמקומה קם מתחם קטן של עגלות אוכל רחוב. אין מה לעשות – כל תקופה והאופנה שלה. היום כולם אוהבים לאכול על הדרך, ואפילו דאגו לכמה מקומות חניה עבור הסועדים הממהרים. קח, תאכל, תמשיך – כאילו מישהו אומר לך: "אל תתעכב, בבקשה".
הייתי בדרך לאסוף לקוח מנתניה, הרעב התחיל לדגדג, ופתאום נזכרתי במתחם האוכל ברשפון – ראיתי אותו באחת הנסיעות הקודמות עם המונית. העיניים סימנו לי לשים לב ולחזור לשם לבדיקה חוזרת, והנה – זה קורה. חניתי את המונית בחניון הקטן, והדבר הראשון שתפס את תשומת הלב שלי היה המחירון הענק של סמולר. אפילו לא צריך לשאול – המחיר מול העיניים.
אולי ככה זה צריך להיות בכל מסעדה או עגלת רחוב – בלי הצורך לשאול "כמה זה עולה", בלי להתחיל בטקס המביך של לבדוק אם יש מספיק כסף בארנק. ניגשתי לדלפק והזמנתי את המנה הראשונה שבלטה מהמחירון – נקניקיית עוף ב־25 שקל. עד כאן – מחיר סביר לחלוטין.
אני לא יודע איך קוראים לבחור שעובד שם, אז נקרא לו סמולר. אין טלפון, לא הצלחתי למצוא מספר. פשוט אין. את נקניקיית העוף מקבלים בשליש בגט טרי וקראנצ'י – טרי טרי, מעולה. התחלה שמרמזת על הקפדה גם בפרטים הקטנים. לרגע אפילו שכחתי שאני בדרך ללקוח בנתניה. על המכשיר הסתובבו נקניקיות באיטיות, סמולר חתך את הבגט לאורכו, ואז גם את הנקניקייה, הוסיף קצת חריף, מעט קטשופ – ואז הגיעה הפתעה.
עוד אוכל רחוב:
"אתה רוצה בצל מטוגן?" שאל. ברור שכן. סמולר פיזר בנדיבות בצל מטוגן לאורכו של הבגט – בטעם שמזכיר שוקרוט, אז נקרא לו בצל שוקרוט: מתקתק, עדין ורך. אחר כך הגיעו גם כרוב כבוש ומלפפון חמוץ. תוך פחות מדקה קיבלתי לידי בגט קראנצ'י עם נקניקייה ותוספות מדויקות. חזרתי למונית עם קצת יותר פרטים מכפי שציפיתי. בגט עם נקניקייה ובצל שוקרוט, אמצע הדרך, טעים ומדויק – מנה קלאסית של דרכים, בלי פשרות. ובלי לקבל מכה מהארנק.
