בת ים. שורת חנויות ארוכה, מרכז מסחרי קטן של פעם, כל החנויות פרושות לאורך הרחוב, ברקע היכל התרבות. לרגע נדמה שהזמן עצר שם בשנות ה-90. אתה מגיע כאורח, לספוג את האווירה, ומקבל שילוב מוזר ומרתק של הכול מהכול. גם חניה יש, כזו שמאפשרת עצירה נוחה גם לכמה רגעים קצרים. חניתי לי לשתי דקות, חציתי כמה צעדים של דשא שהיה פעם מטופח, והתקדמתי אל עבר החנויות.
כל שלט של מאפייה מיד מסקרן אותי - אני אף פעם לא יודע מה אמצא בדרך. ואכן, היה שלט כזה, אבל במקום להיכנס למאפייה מצאתי את עצמי פתאום בתוך "גיאורגיה בישראל" – ושם גם נשארתי לאכול. בעמידה, כמובן. אפילו פיתה אין שם. ככה לאכול עוד לא יצא לי. מישהו שעמד ליד אמר שזה מזכיר לו את תאילנד – שם מגישים שרצים בדיוק כך, על שיפוד וזהו. עניתי לו שאני לא בתאילנד, ומה לי ולתאילנד בכלל.
עד לנקודה הזו לא היה ברור לי לאן כל זה הולך. גם אני הופתעתי. אבל מרגע שנכנסתי פנימה הבנתי – זו אותה הצגה קבועה. מסעדות גיאורגיות לא מנסות להתאים את עצמן לקהל המקומי. הן סומכות על לקוחות שבאים, לא שואלים יותר מדי, קונים והולכים. נכון, יש שני שולחנות קטנים בחוץ, אבל לא ראיתי אפילו צלחת באופק. את כל המאפים – ויש לא מעט – מגישים בשקית נייר חומה פשוטה. אותה שקית שמנסה לשווא להגן עליך מנזילות ושמן, אבל ברוב המקרים נכנעת.
הבנתי די מהר שהגברת מאחורי הדלפק כמעט לא מדברת עברית, אז עברתי לשיטה הידועה של הצבעה על מה שנראה לי. בחרתי מאפה בצק בצורת אצבע ממולא בבשר בקר. המחיר? חמישה שקלים בלבד. אבל מדובר במנה קטנה מדי ולא באמת משביעה. המאפה הוגש קר, כך שגם הטעם נפגע. הגברת מסרה לי את המאפה והסתובבה אל התנור שמאחוריה. היא פתחה את הדלת והוציאה משם מגש של קבבים – גדולים במיוחד. היא הניחה את המגש על הדלפק ממש כשאני עדיין לועס את המאפה. בלי לחכות, שאלתי: "כמה קבב?" – אפילו בלי לבלוע. "שתיים קבב, 15 שקל״, היא ענתה. הנהנתי לה, עדיין לועס, בלי לתרגם – ברור שאני רוצה.
ציפיתי אולי לרעיון הגשה – חצי פיתה, צלחת פלסטיק, קערה קטנה – משהו. אבל לא. הגברת הנחמדה לקחה שקית נייר חומה, הכניסה אליה שני קבבים חמים ונתנה לי את השקית. אחזתי אותה מלמעלה, שילמתי, ויצאתי לכיוון המונית לצלם. בדרך דחפתי את הפרצוף לתוך השקית – השומן עוד בעבע החוצה, האדים עלו ישר לפנים. ניסיתי להחזיק את השקית מלמטה – כמעט נכוויתי. כל כמה רגעים מזמזתי אותם, לראות אם התקררו קצת. כשהגיע הרגע – צילמתי.
עוד אוכל רחוב:
רק אז נזכרתי שוב בבחור ההוא מתאילנד. אולי באמת היה עדיף שיפוד. זה היה מקל על האכילה. אבל לא התלוננתי. אכלתי שני קבבים שנטפו שומן בקר בכל נגיסה, מתובלים בעדינות שלא משתלטת – רק מדגישה את טעם הבשר. נכון, לאכול על שקית נייר זה לא שגרתי, אבל מנה כזאת בתוך פיתה הייתה עולה לפחות פי שניים. אז אם מתחשק לכם קבב פשוט, טעים, בלי הרבה טקסים – גיאורגיה בישראל בבת ים מספקת בדיוק את זה. גם בטעם, וגם במחיר. בתיאבון.
