על הכביש העולה לירושלים, דרך מבשרת ציון, ממש בצומת שמיד אחרי הקסטל, ניצבת מאפייה קטנה שקל לפספס. השלט גבוה מדי, התנועה זורמת, ובקלות היינו ממשיכים הלאה בלי לדעת שעברנו על פני המאפייה הכי מקורית בארץ.
בעבר – אצלי אלו מיטב שנות ה-80 וראשית ה-90 – גדלנו על מאפים טריים שכל קונדיטוריה אפתה במקום כמעט מדי יום. שום דבר לא הגיע בקרטונים קפואים. הכול נאפה במקום, טרי‑טרי. היית נכנס עם כמה שקלים (או לירות, למי שמכיר) ויוצא עם קרקר פריך מצופה סוכר לבן דק, אוזני פיל מסולסלות עם שכבות סוכר, מעמול תמרים או אגוזים זעיר – מאפים מיוחדים שהיום נדירים למדי. את המגוון הזה תמצאו עדיין רק אצל המיוחדים של עזרא ששון – שם באמת אופים יום‑יום.
ועדיין, הכוכבים האמיתיים במאפייה הם הבורקסים. מיד הזמנתי בורקס גבינה בתוספת ביצה, טחינה וחריף (25 שקל) – סמי‑בורקס של פעם, משודרג. הוא הגיע ענק, זהוב ומזמין, ואני נעמדתי בצד לטעום, כבר מחוץ לתור.
בעודי אוכל, נוצר לידי תור חדש. גברת הזמינה בורקסים לבעלה. אי‑אפשר היה שלא לשמוע אותו מזכיר, פעמיים ברצף, "אל תשכחי את הבורקס תרד הקטן". ההתעקשות שלו הדביקה גם אותי, והצטרפתי שוב לתור – יום טעימות בכל הכוח.
עמדנו יחד. שאלתי אותה, חצי בצחוק, אם ראתה איך הוא מתעקש. היא המליצה לטעום את בורקס התרד כשהוא עוד חם‑חם. אפשר לקחת הביתה, אבל על המקום הוא יוצא היישר מהתנור.
קיבלתי בורקס גבינה נוסף ובורקס תרד לוהט. החום דרך שקית הנייר הבריח לי את היד, אז חזרתי לשולחן והמתנתי שיתקררו. בינתיים ביקשתי להציץ למטבח. רון, הנכד, עבר מהדלפק למטבח, הוציא מגש בורקסים מהתנור, העביר מברשת חלמון על הכעכים ושב לעבוד. צביקה, האבא, צבט מעמולים אחד‑אחד. את המקום יסד סבא עזרא – ושם, בין הקמח המתפזר לריח המאפים, הבנתי שהכול אכן נעשה כאן, בשקט ובמקצוענות.
עוד אוכל רחוב:
כשהבורקסים נרגעו, תפסתי עמדה ליד המונית, לצילום המסורתי. ביד החזקתי גרסה מוקטנת של בורקס עלים מלא גבינה ועוד בורקס תרד ריבועי – איזון מושלם בין בצק קריספי לתרד נימוח. שני הבורקסים יחד עלו 12 שקל, והם הספיקו להשביע אותי לשארית היום. המיוחדים של עזרא ששון – תמשיכו כך, המסורת שלכם עושה טוב לכולנו.
