אצלנו בבית יש מסורת. חודש לפני פסח, הארונות במטבח כבר מתחילים להתרוקן מלחם וממוצריו. אז עם השנים מצאתי פתרון - את המאפים אני פשוט מחביא במונית. אז עכשיו הגענו שוב לתקופה הזו בשנה ובעוד הסליק שיצרתי ממשיך להתמלא, נסעתי לעיר שקרובה לליבי - עפולה.
שום דבר בעפולה לא באמת רחוק, היא עדיין עיר קטנה יחסית - בטח עבור נהג מונית תל־אביבי. ביליתי כאן הרבה בילדות אצל קרובי משפחה. הפעם הגעתי לאזור המסחרי יותר, לא רחוק מהמרכז. היה לי ברור שדווקא שם, איפה שעובדים, אולי אמצא משהו שווה לאכול. פלאפל גולני אני מכיר, אבל הוא כבר לא כמו שהיה. אז כולי תקווה למצוא משהו אמיתי. כרגיל, אני מנמיך ציפיות ויוצא לטעום.
השלט של "מקלות וניל" תלוי גבוה מדי - אפשר לחלוף על פני המאפייה בלי לשים לב בכלל. הדלפק ניצב לצד הכניסה, ואני קולט תור ארוך של לקוחות עומדים וממתינים. אז, לגמרי לא ברוח קומוניסטית, החלטתי להצטרף לתור. בינתיים סקרתי את המאפים הרבים. מודה - כל מה שמאחורי הדלפק נראה מעולה. התור התקדם, ואני יחד איתו. הספקות התחילו לעלות. עוד רגע, והמאפה שרציתי בדיוק נלקח על ידי הלקוח שלפניי. בחרתי מאפה אחר, מעט מאוכזב — לא מהמאפה, אלא מעצמי בלבד. יצאתי לדרכי, למונית, לצילום המסורתי.
כמו תמיד, הורדתי את רמת הציפיות. לקחתי את המאפה הראשון שקפץ לי לזווית העין - ולא התאכזבתי בכלל. מדובר היה במאפה מרובה שכבות עד בלי די. בצק עלים דקיק, שכבה אחרי שכבה, בהגזמה הכי מעולה שיש, עם מילוי של גבינה ותרד. הייתי בטוח שזו עוד מאפייה רגילה, אבל לא ולא - "מקלות וניל" היא פטיסרי אמיתי. והמאפה הזה? בצק קרואסון ממולא בגבינות ותרד.
אחרי הצילום והביס הראשון הגיעו הפצפוצים של הקרואסון, המליחות העדינה של הגבינה, התרד, הנגיסה המושלמת, שכבה אחר שכבה מלאה בחמאה - אפילו יותר מדי לפעמים. אחרי שלוש נגיסות (הראשונה עוד הייתה מנומסת), גם אני נכנעתי לחמאה. המאפה הזה בכלל מיועד לשניים. הוא ענק. אבל הוא גם טעים בטירוף, עד הביס האחרון. לקחתי אותו כרגיל, על הדרך, אבל אפשר גם לשבת במקום ולאכול אותו עם רסק עגבניות ומטבל חריף באותו מחיר.
ההקפדה על הפרטים, על הבצק, על כל נגיסה - משהו שם חדר להיגיון הפשוט שלי. חזרתי כנוע למקלות וניל, לוודא שאין כאן אספקה חיצונית. אין לי סבלנות למאפיות מזויפות שמקבלות בבוקר קרטונים, או גרוע מזה - מחממות קפואים. או כמו שאני קורא להן - "חממיות".
עוד אוכל רחוב:
ביקשתי את המנהל. ניגשה אליי דרור - כן, זה השם שלה - הבעלים. לא האמנתי שכל המתוקים האלו באמת מיוצרים במקום. אז היא לקחה אותי לקומה העליונה, למטבח הכי מתוקתק בארץ. כל מחלקה שם עושה בדיוק את מה שהיא אמורה - מדויק, מוקפד, ומריח מושלם. חייכתי אל תוך עצמי. טעם החמאה עוד היה לי על השפתיים. אי אפשר לבקש יותר מזה.
אמרתי תודה לדרור על הסיור הקצר, והיא הבהירה שכל מה שמאחורי הדלפק - מיוצר במקום. שאפו ענק לכל העוסקים במלאכה. לרגע הרגשתי שאני בתל אביב, בבייקרי של רותי ברודו. מאז טעמתי עוד כמה מאפים ומטעמים במקום. "מקלות וניל" אולי יושבת בעפולה - אבל האיכות? אפילו גבוהה יותר מהבייקרי.
ועכשיו, כשפסח מתקרב, והמאפים מתחבאים אצלי במונית, ברור לי: שבוע-שבועיים של כאבי בטן עוד מחכים לי. אז אם כבר ממלאים את המאגרים בפחמימות - לפחות שזו תהיה פחמימה ראויה. וביחס לאיכות שמקבלים כאן? זה ממש לא יקר.
