חבר צפוני שלי שלח אותי למשימה – למצוא את הקבב הכי טוב בעיר. הכתובת שקיבלתי? מפתיעה, בלשון המעטה. בדרך כלל, מסעדות נמצאות על אם הדרך, או לפחות במקום מרכזי שקל למצוא. אני מחפש אוכל רחוב, לא מסעדות מפוארות, אבל גם לא ציפיתי להגיע למקום נסתר.
כשהכנסתי את הכתובת לניווט וראיתי שמדובר ברחוב ארלוזורוב בקריית שמונה, הייתי בטוח שאני בדרך למיקום מרכזי, הרי כמעט בכל עיר יש רחוב ארלוזורוב, והוא לרוב רחוב ראשי. אבל כשהמשכתי לנסוע, הניווט לקח אותי דווקא מאחורי מרכז מסחרי, אל תוך חניון של קופת חולים. לרגע חשבתי שיש פה טעות, שאולי בכלל הגעתי לעיר הלא נכונה.
ואז, כשהמונית פנתה שמאלה, סוף סוף ראיתי את השלט - "הקבב של עובד". טוב, לפחות הייתה חנייה בשפע. גם הכניסה לא בדיוק ברורה. אין פה חזית מרשימה או שלט מזמין מהרחוב. כדי להגיע באמת, צריך להיכנס פנימה, אל תוך המרכז המסחרי הקטן. רק שם מחכה הדלת הרשמית.
אני קורא מצבים מהר – זו תכונה חיונית לכל נהג מונית. המקום מלא חיים, שני בחורים בפנים, מתווכחים ומתווכחים – אבל בחיוך. אחר כך גיליתי שהם אחים, תומר ובר. מהמטבח, אבא שלהם, אמנון, הציץ עם חיוך גדול. האווירה טובה, ביתית, יש בה משהו נינוח ומחויך. ראו עליי שאני חדש במקום, מיד הסתכלו לכיווני. העיניים שלי כבר היו נעוצות בבר הסלטים.
שאלו אותי מה אני רוצה לאכול. "אמרו לי לבוא בשביל קבב, כתוב קבב על השלט, אז מבחינתי זה או קבב או קבב", עניתי וביקשתי קבב בפיתה, כי בגט יסתום אותי סופית. בלי לשאול יותר מדי, הניחו לי שני קבבים על האש. שאלתי למה שניים, ענו לי: "ככה, שניים". למה אחד בפיתה עולה 40 שקל ושניים 48 שקל? ככה. פיתה מפוצצת בכבוד וקבב. לא התווכחתי.
העין שלי שוב על הסלטים. פינה צדדית, סלט חצילים. רק מהמראה, נהייתי רעב. חצילים עם שאריות פחם מהקלייה על האש. ביקשתי טעימה – לא כפית, לא כף, אלא כף גדושה התקרבה אליי. טעמתי. איך שכחתי לקחת קופסה הביתה? טעות שלי. חציל קלוי עם חריפות שמחדדת את הטעם – מרגישים את הקליפה החרוכה בסוף הביס.
בינתיים, הקבבים היו על האש – שמנים, ארוכים, נוטפים עסיס. אין סיכוי שאשלם 40 שקל על קבב אחד בלבד. אם כבר הולכים לאיבוד – אז עד הסוף. והמקסימום להנאה פה זה שניים בפיתה ב-48 שקל. בתל אביב הייתי מקבל חצי מזה במחיר כפול. איזה מזל שבאתי רעב.
עוד אוכל רחוב:
הקבבים מוכנים. בפנים – כמות נדיבה של סלט חצילים.לרגע התחרטתי שלא הוספתי עוד שני שקלים לבגט טרי, אבל זה עבר לי. הצ’יפס הגיע בצד, בקערה, כמובן בלי תוספת מחיר. טרי, חם, ישר מהשמן הרותח.
נגיסה ראשונה – קבב עסיסי, רך, מתובל בדיוק. חיוך נמרח לי על הפנים. חזרתי להיות נער רעב לבשר. את הסטייק הראשון שלי אכלתי רק אחרי הצבא, אבל קבב? זה הבסיס. זה דו-שיח ישיר בין הטבח לרעב שלך. לקבב טוב חוזרים. לקבב מעולה – נוסעים במיוחד.
