הגעתי לנצרת עילית, חיכיתי ללקוח, וכמו תמיד אני לא מבזבז זמן ומתחיל לחפש מה לאכול. אני לא מכיר את נצרת עילית. סליחה, נוף הגליל. מי שבחר את השם נוף הגליל, אז לדעתי - לא, ממש לא מוצלח. עברו כמה שנים, עדיין זה נשמע כמו שם של צימר בצפון, אולי לזה הם התכוונו?
השיטה שלי פשוטה. אני לא יודע? שואל מקומיים, בלי להתבייש. אז הפעם עצרתי ליד פיצוצייה, החלפתי כמה מילים עם האנשים בפנים, ואחרי שיחה קצרה, אחד מהם נתן לי את הוראות הניווט — לעלות במעלה הרחוב, לפנות ימינה, ואז שוב ימינה—שם אמצא את מאפיית התאומים.
מרחוק, המקום נראה כמו פיצוצייה, אבל השלט הכריז בבירור שמדובר במאפייה. הורדתי את הציפיות בהתאם, וחניתי את המונית כחוק. כמי שבא מהמרכז, כל נוף הגליל מרגישה לי בנויה על שיפוע, כאילו העיר כולה דבוקה לצד ההר. מסתבר שהיא באמת בנויה על הר.
אני צועד צעד ראשון פנימה, מול העיניים מאפים די רגילים. אני ממשיך לשכנע את עצמי להישאר, ואז מבחין מאחורי הדלפק במאפים שנראים כמו משהו שהוכן במקום. אוקי, כנראה יש פה תנור. בין המאפים היה סמבוסק ארוך במילוי גבינות במחיר של 12 שקל. לקחתי אחד, אבל הטעם התגלה כחלש ולא מעניין.
למזלי, המחירים היו משתלמים, אז המשכתי לנסות ולא ויתרתי. מצאתי גם פטאייר תרד חמוץ מאוד עם סומק בשפע, יותר מדי סומק. זה נמכר במשקל, אז יצא לי רק 4 שקל ליחידה. אם אתם אוהבים חמיצות מוגזמת, זה יעקם לכם את הפנים.
ואז הגיע המאפה המפתיע. פיתה שטוחה עם שכבה עבה של פסטו ושלושת רבעי ביצה קשה (כן, בדיוק שלושת רבעי). בהתחלה חשבתי שנפלה טעות, אבל לא — ככה מכינים את זה כאן. 7 שקלים למאפה שדורש תיעוד, אז ברור שצילמתי לפני שטעמתי.
כשהתחלתי לאכול, הבנתי את העניין. הפיתה שטוחה כדי שהתוספות יישבו עליה טוב, קצוות קצת חרוכים וקראנצ’יים, והביצה מחולקת לרבעים עם שני חצאים של עגבניית שרי קטנה. נגיסה אחת גדולה מושלמת קיבלה את כל הטעמים יחד, ואז קיפלתי כמו פיצה כדי להמשיך להתחמק מהטפטוף הקבוע. שילוב פשוט, זול ומדויק.
עוד אוכל רחוב:
רעבים? תאכלו שניים. רוצים לגוון? פטאייר קטן ב-4 שקלים יצטרף לפיתה ויגיעו יחד ל-11 שקלים בלבד לשתי טעימות מקוריות. בסוף שמחתי על אותו מקומי בפיצוצייה שכיוון אותי מעבר לפינה. זו בדיוק המשמעות של הטור שלי — למצוא אוכל זול, טעים, ולספר. בתיאבון.
