נכנסתי לשוק התקווה בתל אביב, כמנהגי מאז ילדותי. בכל ביקור שם אני תמיד אוכל אצל סמבוסק ברד ירוק – בפינה שבין רחוב התקווה לרחוב חנוך. בימי הילדות והנעורים היה לי הרגל קבוע: לשתות ברד ירוק. לאכול? זה לא היה על הפרק. עם השנים, כשהתבגרתי, הסמבוסק הצטרף לחוויה.
אבא שלי היה מקבל רשימה ארוכה של קניות לשוק. הוא היה מסמן לי ביד להיכנס למכונית הקטנה שלנו, ומחנה מתחת למבנה הקולנוע הישן. לא תאמינו, אבל אפילו היום זה עדיין חניון. היינו הולכים ברגל לאורך כל השוק, סוחבים סלים מפלסטיק בידיים כואבות ובזרועות עייפות, כל הדרך חזרה למכונית.
כשהיינו מתקרבים לרחוב חנוך, הייתי אוזר קצת אומץ ומבקש את הפינוק הקטן הקבוע שלי – במיוחד בימי הקיץ הלוהטים, כשהחום לא רק באוויר, אלא גם עולה מהאספלט הרותח. הייתי ניגש, בלי ליצור קשר עין, ומבקש כוס ברד ירוק קטנה. כוס גדולה? אפילו לא העזתי לחלום.
ואז, האדון העיראקי המקסים, עם השפם הדקיק והנצחי, היה ממלא לי ממיכל הברד האסלי – כזה של פעם, עם גוש קרח ענק שמפוררים כל כמה דקות לחתיכות קטנות.
כאן מוכרים אך ורק ברד ירוק, מאז ועד היום – ואותו טעם בכל פעם. הלקוחות הרעבים באמת היו פותחים בסמבוסק ומקנחים בכוס הברד. גם המחיר כמעט לא השתנה – כוס קטנה עדיין עולה 3 שקלים. כנראה שיוקר המחיה עוד לא נכנס לשוק התקווה.
אבל הפעם הגעתי לשוק – והדוכן נעלם. סמבוסק ברד ירוק לא היה שם. לרגע משהו בי נעצב. צעדתי במעלה השוק, ואז העצב התחלף בחיוך של שמן מקצועי אמיתי. ברגע אחד חזרתי לילדות. אותו המראה, אותו הטעם – רק המיקום השתנה. נמרח לי על הפנים חיוך אמיתי.
סמבוסק ברד ירוק זז מהפינה הקבועה שלו, אחרי כמה עשרות שנים באותו המקום. אז אם אתם מהקבועים של שוק התקווה – שימו לב: הדוכן עבר כמה עשרות מטרים צפונה, לרחוב התקווה 36.
עוד אוכל רחוב:
הסמבוסק, חומוס בלבד, מוכן באותם כלים של פעם - קערה גדולה של שמן רותח, ולצידה קערה שטוחה עם רשת ניקוז, לטובת השמן המטפטף אחרי הטיגון. בדרך כלל מכינים לכם את הסמבוסק במקום, אבל תאמינו לי – לפעמים עדיף לקחת דווקא את האחרון שהכינו. אני מדגיש – יש סיכון ממשי לכווייה.
מצד שני, בגרסה הנוכחית מדובר בסמבוסק שמיועד לאכילה במקום – פחות סיכון, יותר נחת. רק תנו לו כמה דקות, ותיהנו ממקסימום במינימום הכי משתלם בתל אביב.
בפעם הראשונה שתאכלו אותו, תבינו לבד - תצטרכו משהו מתוק מיד כדי לאזן את המליחות העיקשת של החומוס. טעם נרכש? בהחלט. אבל כל עוד זה בזול – שווה לנסות.
