היא נראית די מסחרית, הטעם שלה חביב למדי – אבל אף אחד לא אוכל אותה בשביל הטעם. במקרה של עוגיית מזל, העיקר הוא הפתק שבפנים. או כמו שאומר מי שמייצר את כל עוגיות המזל בישראל - "אני לא מוכר עוגייה טעימה, אני מוכר פתק".
עוגיות מזל
(צילום ועריכה: ספיר גורדו)
קצת מיסטיקה, קצת שיווק
אבל לפני שנגיע לפתק, צריך להבהיר משהו. עוגיות מזל הן בכלל לא סיניות. נכון, התרגלנו למצוא אותן במסעדות סיניות (או בסרטים שבהם הגיבורים יושבים לאכול במסעדה כזו), ולפעמים המסר בתוכן מלווה במספרי מזל או בתרגום של מילה סינית, אבל המקור? לא בדיוק המזרח הרחוק.
עוגיית המזל היא בכלל המצאה מערבית. אמריקנית, אם להיות מדויקים. היא נוצרה בארצות הברית של תחילת המאה ה-20, ככל הנראה על ידי יפנים שהיגרו לקליפורניה, ויצרו גרסה אמריקנית לעוגייה מסורתית שהוגשה בטקסי תה. הגרסה המקורית הייתה פשוטה למדי, אבל כללה מסר פנימי אישי.
אחרי שהמהגרים הסינים בארצות הברית אימצו את הקונספט, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה - העוגייה הפכה לסמל קבוע במסעדות סיניות-אמריקניות. לאט לאט היא הפכה לא רק לקינוח, אלא גם לסמל תרבותי: יש בה קצת מיסטיקה, קצת הומור ונעשה בה לא מעט שימוש שיווקי.
היום מדובר בתעשייה - בעולם מייצרים כ-3 מיליארד עוגיות מזל בשנה, רובן בארצות הברית. בעבר הכנת העוגיות הייתה נעשית ביד, אבל עם הגדילה בביקוש ובכמויות, תהליך הייצור הפך למכני: בלילה של קמח, סוכר, וניל ושמן שומשום נוזלת על מגש מסתובב, נאפית במהירות, מקופלת סביב הפתק, מתקררת ונארזת. יש עדיין מפעלים קטנים שמקפלים ביד, בעיקר בשביל התאמה אישית.
בהוליווד אוהבים את עוגיות המזל וחלק גדול מהפרסום שלהן הגיע מסרטים וסדרות שבהם הוזכרו. בסין, לעומת זאת, לא התלהבו מההמצאה. ב-1992 נעשה ניסיון לייצא לשם את עוגיות המזל, אבל הוא נכשל. הסינים פשוט חשבו שזה אמריקני מדי.
מזל ישראלי
גם בישראל אפשר להיתקל לא מעט בעוגיות מזל, ולא רק כהפתעה בסוף ארוחה. השימוש בהן הלך והתרחב בעיקר בעולם האירועים והמיתוג. עסקים, חברות הייטק, מסעדות ויזמים מזמינים עוגיות מותאמות אישית עם פתקים מודפסים לפי דרישה: ברכות, משפטי השראה ממותגים, אטרקציות לעובדים וכו'. וכולן מיוצרות במפעל אחד שפועל כבר 25 שנה בקיבוץ דפנה.
מדובר במפעל קטנטן - בעצם חדר אחד שבו הכול קורה. מכונה אחת ותיקה ונאמנה שופכת בלילה, דוחסת פתקים, מקפלת את העוגיות וממשיכה לעבוד בלי הפסקה. בתוך החדר החם ולצד המכונה יש עובדת אחת שמפקחת שהכול זורם כמו שצריך ודואגת למלא את מאגר הפתקים, לידה נמצאת מכונת האריזה. וזהו.
האיש שמאחורי המפעלון הזה הוא פרץ עמשי, מהנדס מזון שהרים את העסק אחרי ניסיון כושל לייבא אותו מארה"ב.
"המפעל התחיל לפני בערך 30 שנה, עד כמה שידוע לי, כמה חבר'ה מרעננה הביאו את העסק הזה מארצות הברית ופשטו רגל, וזרקו את הציוד", הוא מספר. "איזה בחור ראה את הציוד והחליט שהוא מקים את המפעל שוב, אבל המצב שלו גם כן לא היה הכי טוב שבעולם, אז הוא פרסם, וכשאני באתי וראיתי - זו הייתה אהבה ממבט ראשון". מאז, זה הוא והמכונה.
איך נראה תהליך הייצור מהשלב הראשון ועד האריזה?
"כל המרכיבים נכנסים למערבל מהיר, זה בצק שהוא נוזלי ללא תפיחה. אחרי שהבצק מוכן הוא עובר למכונה - ומהמכונה לתנור. העוגייה נאפית ויוצאת כמו פנקייק עגול לרובוט, הרובוט מקפל ומכניס את הפתק בפנים".
המכונה מייצרת סביבי 6,500 עוגיות ביום עבודה, רובן לפי הזמנה. מי שמעוניין, יכול אפילו לקבל אותן בצבעים שונים. הלקוחות, לפי עמשי, הם כולם. "אם זה אנשים פרטיים, אם זה מכולות, אם זה חברות, מכל המגוון ומכל התחומים, אם זה משרדי ממשלה - כולם".
מי כותב את הפתקים?
"בהתחלה קיבלתי את המפעל עם 300 פתקים בערך, נכון להיום יש לי 1,200 כי כל שנה אני מוסיף 60 לרשימה. מי שרושם אותם זה אני בדרך כלל, לפעמים אני נעזר בעובדת שלי או כל רעיון אחר שאני קורא בספרים או שומע ממישהו".
יש מאגר משפטים קבוע, או שכל לקוח מזמין לפי בקשה?
"המשפטים שלי הם משפטים קבועים, אבל כמובן שחלק ניכר מהעבודה שלנו זה פתקים שהלקוחות מזמינים ומה שהם מחליטים - זה מה שכתוב בפנים".
נתקלתם בפתק מצחיק או ביזארי במיוחד?
"הכי ביזארי שהיה לי זה שבחור רצה להציע נישואים, הוא בא לפה עם טבעת יהלום והכנסתי לו את הטבעת לתוך העוגייה".
קרה שכתבתם פתק שהשפיע על מישהו או קיבלתם תגובה מרגשת מלקוח?
"כל הפתקים שאני כותב משפיעים על אנשים, אני מקבל תגובות מדהימות של אנשים שטוענים שזה בדיוק נופל להם בול. היה בחור שישב במסעדה עם עוגייה של הצעת נישואים, מסר אותה למיועדת, ובסוף הארוחה הם קיבלו מבעלת המסעדה שתי עוגיות רגילות, ויצא להם באחת מהן שבקרוב הם יתחתנו".
חשבתם לפתח גרסאות "ישראליות" יותר? למשל עם הומור מקומי, סלנג או עיצוב אחר?
"המסרים שלי הם לא סלנג ולא הומור. רוב המשפטים שלי בנויים על משפטי חכמה ומשפטי מזל - כלומר מה שיהיה לך בעתיד".
לדבריו, הרשתות החברתיות, על כל הטרנדים שלהן, דווקא לא השפיעו על הביקוש. "אנשים קונים למטרות שונות - אם זה סתם לקנות את העוגייה כי אוהבים את העוגייה ואוהבים את הפתק, אם זה אירוע מיוחד, אם זה למתנה, אם זה למסר אישי או לעשות פרסום ממוקד, אבל אין פה משהו שהוא מאוד ספציפי".
הטעם הוא, כאמור, לא העיקר - אבל מבחינת עמשי זו לא הסיבה לכך שהוא לא ממש אוכל את העוגיות שלו. "העוגיות מאוד טעימות, אני לא אוכל אותן כי אחרי שאתה אוכל את הראשונה - קשה מאוד להפסיק. אבל שוב אני מדגיש: אני לא מוכר עוגייה טעימה, אני מוכר פתק!".
ומבחינתו, זו עבודת חלומות. "אני בא לעבודה באהבה ואני אוהב עוגיות מזל ואני אמשיך לעשות עוגיות מזל כל עוד אני יכול".
