זה אחד המקומות הכי מדוברים בקיץ האחרון. הרי לא בכל יום מסעדנים מצליחים עם קבלות של ממש בוחרים להקים עסק חדש, שכולו על טהרת העממיות. חתיכת צעד לעשות מההקפדה ומהבישול הגבוה ועד לשיפודייה מיוזעת. נשמע דמיוני? תחשבו שוב.
הביס של יהונתן: מסעדת גיטה בשוק לוינסקי
(צילום: יהונתן כהן)
אביעד פלד ואורי שטיינברג הם בוגרי אימפריית R2M (רותי ברודו), שעזבו אותה אחרי שהגיעו לתפקידים די בכירים. הם פתחו מאז את פרא, ביסטרו מודרני גבוה שלדברי מביני העניין בתחום היה זוכה להצלחה גם אם היה נפתח בפריז. אחריו פתחו את בר היין המוקפד קרוט, ועכשיו הגיע הצעד הנוסף בהשלמת הטרילוגיה שלהם: גיטה. שיפודייה עממית לכאורה, במרכזו של שוק לוינסקי התוסס בדרום תל אביב. המשימה ברורה: לייצר מראית עין ומעטפת עממית, אבל לכוון הכי גבוה שאפשר בתוך גבולות הז'אנר.
אזור שוק לוינסקי הוא אחד היפים והאותנטיים שמציעה תל אביב, ומאז הפיכתו למדרחוב, הוא גם הפך למוקד עלייה לרגל לתיירים ולסיורי אוכל. ממש בליבו של המתחם, בסמוך לחנות המעדנים המופלאה של חיים רפאל, ליד בורקס פנסו האהוב וממש ליד דוכן הקפה עם המיצים המוזרים, שוכנת גיטה. חלל פנימי שהוא רק מטבח וקופה, וחלל חיצוני תחת כיפת השמיים, או תחת שלל שמשיות שלצידן המון מאווררים - טיפה בים בשאיפה להפוך את הישיבה בלחות התל אביבית לנסבלת. המאמץ ניכר, אבל התנאים האובייקטיביים מאתגרים מאוד. מה שכן, ניחוח גריל הפחמים מפיץ את ריחו הקסום לכל עבר, וזה תמיד עושה טוב על הלב.
להוציא את המורכבות של הישיבה בחוץ, נראה שהחבר'ה של גיטה לא פספסו שום פרט. מהמיתוג, דרך הפונט היפה של הלוגו והתפריט (רק למה הטקסט מיושר לשמאל? קוראי עברית אנחנו), השירות המקצוע, פס הקול ("זמר המפוחית" של מתי כספי!) – וכך לגבי מה שמוצע לאכול. נדמה שכל אחד שיגיע לשיפודייה החדשה ימצא משהו מעניין. 10 סוגי שיפודים, עוד כמה מנות שאינן משופדות לאוכלי דגים וצמחוניים, כמה וכמה סוגי סלטים מעניינים ותוספות וגם מנת ילדים של שניצל וצ'יפס (49 שקל).
לצד השפע המסקרן, בולטים כמובן המחירים. פתיחת שולחן רצינית בשיפודיות היא כבר מזמן לא אירוע זול, אבל נראה שבגיטה לקחו אותו כמה צעדים קדימה. אמנם כמה שבועות אחרי הפתיחה, לאור לא מעט ביקורות של סועדים, החליטו במקום להוריד את מחיר השיפוד השני בהזמנה ב-30%, ועדיין המחיר גבוה. אפשר להסתפק בארוחה צנועה וממוקדת שלא תהיה כבדה מדי על הכיס, אבל מי שירצה לפתוח שולחן כהלכתו, ייפרד מסכום גדול משמעותית מהמקובל בז'אנר. אז האם זה שווה את ההשקעה? כן. ועכשיו לנימוקים.
קוביות של עונג
לשולחן הגיעו ראשונים הסלטים. לקחנו צלחת חומוס גרגירים (32 שקל), מנה יפה של חומוס מעולה שאי אפשר להתבלבל לגבי העובדה שהוכן במקום ולא מזמן. צלחת הגונה שיכולה לשמח גם חומוסלוג מומחה. לצד החומוס בחרנו את אופציית הסלטים (30 שקל) - תמורת סכום ראוי תקבלו חמש צלוחיות של סלטי שיפודיות קלאסיים. החצילים בטחינה היו משובחים, עם דומיננטיות יפה לחציל הקלוי, גם הטבולה הייתה טובה ממש עם קיק נאה של נענע שתרמה לרעננות, וכך גם הסלק, על פניו גנרי אבל זעק מטיפול נכון. מתקתק ומעושן קלות. הכרוב והטורקי היו גנריים למדי, אבל מבוצעים טוב. לצד הראשונות הזמנו גם כדורי פלאפל (18 שקל). שישה כדורים ירוקים ומתובלים מאוד, אולי יותר מדי, והם קצת התפקששו בטיגון. המעטפת הייתה פריכה ושחומה, אבל התוכן קצת נוזלי מדי. עד כאן התחלה נחמדה ממש, במחירים סבירים לחלוטין, אבל מכאן החל הזינוק. במחיר.
עכשיו תקשיבו טוב: את הצ'יפס הזה אי אפשר ופשוט אסור להחריש. למרות שהוא מוצג כתוספת, שחקן משני, הוא סופרסטאר. פרס האוסקר לצ'יפס
כמנות ביניים נחתו על השולחן שתי צלחות, מוצלחות פחות: הראשונה הייתה הממולאים (58 שקל) - ארבעה ירקות קטנים (שני קישואונים ושני בצלים) שהיו טובים בטעמם, אבל ניכר שעוד שעה או שעתיים של בישול היו תורמים משמעותית לריכוך האורז ומיזוג הטעמים השונים. פספוס שאינו מתקבל עבור מי שמכוון כה גבוה. כך גם לגבי העראייס בר ים (86 שקל), אולי העראייס היקר ביותר שתמצאו במזרח התיכון. חצי פיתה עם כמות גדולה מאוד של דג טוב, אבל משהו בשילוב הטעמים פחות עבד - בין אנמי לחמאתי מדי, לצד צלייה לא מאוזנת. מה שכן, המנה הזו מגיעה עם צ'יפס. עכשיו תקשיבו טוב: את הצ'יפס הזה אי אפשר ופשוט אסור להחריש. למרות שהוא מוצג כתוספת, שחקן משני, הוא סופרסטאר. פרס האוסקר לצ'יפס. כנראה שהצ'יפס של גיטה הוא מהטובים ביותר שאפשר למצוא, לא רק בשיפודיות, אלא בכלל. ברור שבפעם הבאה נוותר על העראייס ונלך על צלחת צ'יפס סולו. תפוחי אדמה טריים חתוכים די עבה, מטופלים ומטוגנים ברמה הכי גבוהה שיש. פריכים מבחוץ, רכים כפירה מבפנים, עונג מטורף.
מכאן החוויה נסקה עוד יותר עם הגעת הבשרים. דגמנו כמות לא קטנה של שיפודים, אבל סועד בודד יכול לגמרי להסתפק באחד או שניים ולא יותר. כל שיפוד מורכב מכ-150 גרם של בשר, כמות לא קטנה כלל, בין 30 ל-50 אחוז יותר בשר ממה שנהוג על פי רוב להציג על שיפוד. כך למשל תקבלו את אחד הקבבים היקרים ביותר בנמצא (52 שקל), אבל עם כמות הגונה של בשר בתיבול נכון ועדין, ובצלייה מדויקת, תגלו שהוא ממש מוצלח. גם הפרגית יקרה בכ-15 שקל מהמחיר הממוצע, ואף היא מטופלת נכון. תיבול מינימלי שנותן לבשר ושומנו את מרכז הבמה, כפי שצריך. אבל אם כבר תרנגולות, אז ותרו על הפרגית ולכו על שיפוד הכנפיים (48 שקל), בשר עסיסי שמנוקה מעצמות במרינדה טובה, כיף של ביס.
הזינוק המשמעותי בעונג הגיע עם השיפודים היצירתיים יותר. בלט מעל כולם שיפוד הלשון (52 שקל), קוביות לשון נהדרות בעישון ופריכות מופלאים שפשוט נמסות בפה. יהונתן בורוביץ' ממסעדת הבשרים המעולה M-25 היה מהראשונים להעלות לשון לגריל, ובגיטה מכבדים את היצירה שלו.
שיפוד השייטל (62 שקל) הוא תמהיל כיפי של פרוסות בשר דקיקות המסודר בשכבות עם שומן. כאן נדרשת מיומנות צלייה גבוהה כדי שהשומן ימס ויהפוך פריך מבלי שהבשר יתייבש, וכך היה. גם הגרילמן ברמה גבוהה. האסאדו טלה (58 שקל) הוא שפיץ מטלטל עבור חובבי הטעם הכבשי העמוק והדומיננטי, לא לכל אחד, אנחנו עפנו. לצד הבשר הזמנו עוד צלחת קטנה של תוספת שהייתה פשוט אדירה: אורז, אטריות, שקדים ובצל מטוגן לכדי שקיפות מהממת. 18 שקל עולה התוספת, שגם היא יכולה לענג כשחקנית עצמאית.
אנחנו לא צרכנים יוצאי דופן של קינוחים ומתוק, אבל כשמקום כזה מציע בוואריה, זה מסקרן במיוחד. 36 שקלים עולה ריבוע לא גדול של הקרם הלבן שמעוטר בפסי שוקולד ואגוזי מלך. במבט הראשון נרשמה אכזבה, אין ביסקוויט או משהו מקביל לו בתחתית הקינוח, אבל הביס המפתיע השכיח את הצורך בו. הברקה בדמות שוקולד מלוח, ששבר בתבונה את מתיקות הקרם, יצרה התנפלות על הקינוח החכם הזה. הבוואריה היא עוד ביטוי מרשים ליד העילאית שמטפלת באוכל בגיטה, וכנראה שעל מוצר עילאי צריך לשלם עוד כמה שקלים.
זו שיפודייה יוצאת מן הכלל. באמת. יש פה מקצועני על שפשוט יודעים מה הם עושים. אז כן, אתם בהחלט תשלמו פה יותר, אבל תקבלו, ברוב הביסים שתתנו, רמה אחרת. אפשר ואולי אפילו הגיוני לבקר את המחיר -וגם את היומרה התל אביביות הזועקת - ויש כמה תיקונים קטנים שצריך להקפיד עליהם, אבל בשורה התחתונה: כשאוכל רחוב מקבל חיזוק מידיים כה מקצועיות ואיכותיות, אפשר רק לברך על כך.
