בחצר רחבה בשיכון המזרח בראשון לציון, בין שיחי סברס, עצי לימון ומנגו ובתים ישנים, מסתתר סיפור עם הרבה צבע, טעם – ובעיקר ריח. מתחת לענפי מנגו עמוסים נולד מפעל חיים קטן ומלא נשמה: אורי חוגי, פנסיונר ותיק ותושב השכונה, לא תיכנן להפוך ליצרן עמבה שכונתי, אבל כשעצי המנגו שלו בחצר החלו לקרוס מרוב פרי, הוא החליט להפוך אותם למעדן העיראקי האולטימטיבי.
איש העמבה
אורי, בן לאמא עיראקית שידעה לבשל בעיניים עצומות, אבל במקום להישאר רק עם הזיכרונות, הוא החליט לעשות מעשה – ולהפוך את עצי המנגו בחצר שלו לסוד הכי שמור בשכונה.
"ראיתי את העצים עמוסים בפרי", הוא מספר. “זה היה או לתת להם ליפול על הרצפה ולהירקב – או לקחת את זה בידיים ולעשות עם זה משהו שגדלתי עליו".
וכך, בלי הרבה תכנון, חמוש במתכון משפחתי שעבר מדור לדור, הוא התחיל לייצר עמבה אורגנית. אבל אורי לא רק מתבל ומערבב, אלא הוא שולט בכל שלב – החל מהקטיף (כשמנגו עדיין ירוק), דרך החמצה של הפרי, חיתוך ידני, ערבוב עם התבלינים שהוא בוחר בקפידה, ועד לדלי 18 ליטר שמחכה לו באמצע הסלון בבית. שום דבר כאן לא תעשייתי, לא משומר, לא מפוסטר. הכל טרי, אורגני, ועם הרבה נשמה.
"העמבה שלי חריפה, אבל לא מדי. היא חמוצה, מלוחה בדיוק כמו שצריך ומאוזנת בטעמים שלה. לא סתם כל שכן שטועם מבקש צנצנת לקחת הביתה, זה מחזיר לפעמים אנשים למטבח של סבתא”, הוא מספר.
ומה עם המתכון? הסוד שמור היטב. אבל הוא מוכן לחשוף שבבסיס יש תערובת עיראקית מסורתית – עם הל, חילבה, שום, והכי חשוב - סבלנות. "זה לא כמו לקנות בקבוק בסופר וזה לא כמו העמבה שיש בכל הפלאפליות. פה אתה מרגיש את הפרי, את הסמיכות, את היד, את הכוונה, את ההיסטוריה".
השכנים כבר התרגלו לריח העמבה שעולה מהסלון שלו – ומדי פעם גם זוכים לטעימה. "זה התחיל בתור תחביב, אבל היום אני בקושי עומד בביקוש. חברים באים במיוחד - רק בשביל צנצנת קטנה", הוא מספר. אבל אורי לא עוצר בעמבה – בסלון שלו הוא כובש לימונים (מהעץ, כמובן), פלפל חריף וגם חמוצים עיראקיים אורגינל.
ומה הלאה? האם נזכה לראות את העמבה הזו יום אחד על המדפים?
"לא בקרוב. אני לא מוכר את העמבה והחמוצים, אני רק מחלק לשכנים, חברים ומשפחה, ועושה את זה מהלב בשביל הכיף. אני משאיר את זה בגובה העיניים, כמו פעם. בלי מותג, בלי לוגו, בלי ייצור המוני. רק אני, העצים, והעמבה".
