זה פשוט מסע בזמן. לימים של אוכל אחר, מסעדנות אחרת, שירות אחר. חלק ניכר מהדברים בקושי עומדים במבחן, אחרים פורטים על רגש נוסטלגי. האם באמת יש צורך במסעדה כזו? מה שבטוח, להאי פונג יש קהל.
הביס של יהונתן: מסעדת האי פונג בחולון
(צילום: יהונתן כהן)
אז השבוע החלטנו לנדוד למחוזות היסטוריים - טיפוסים נוסטלגיים אנחנו - ולבחון את אחד הסגנונות שנחשבו לנועזים ובוודאי לפופולריים ביותר במהלך שנות ה-80 ואחריהן: המסעדות הסיניות. ההשראה לא הגיעה מהמזרח הרחוק, אלא דווקא ממדינות המערב, בדגש על ארצות הברית ובריטניה, שחלמו על המזרח הרחוק, ובעזרת הרבה דמיון ומעט מהגרים יצרו לעצמן מטבח חדש. עוף חמוץ מתוק, בקר סצ'ואן ושלל מנות אחרות בטכניקות וטעמים שלא היו מוכרים לסועד המערבי, נגעו ברבים ונפוצו כפטריות אחרי הגשם.
מי שהובילו את הסצנה בישראל, פרט למאסטר ישראל אהרוני שבאמת חשף את הסועד הישראלי לטעמים אחרים, היו כמה מאות פליטים וייטנאמיים שהגיעו לישראל. הרקע היה יוזמה ברוכה של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שקבע שלא ייתכן שעם ישראל ישאר אדיש למצוקתם של פליטים ממדינות מוכות, ובמקרה הזה אנשים שמלחמת וייטנאם התאכזרה אליהם. בבחינת נאה דורש נאה מקיים. הם פוזרו בכל רחבי הארץ, ובאופן מפתיע או שלא, רבים מהם מצאו את משלח ידם בניהול, בישול ותפעול מסעדות "אסייתיות". היום, במקומות הספורים שעדיין נותרו כזכר לאותה תקופה, פועלים צאצאיהם.
הגענו להאי פונג, שהיא בדיוק כזו: מסעדה סינית של פעם. היא פועלת מאז סוף שנות ה-80 באותו הלוקיישן, תחנת דלק בחולון. אגב, למסעדות בתחנות דלק תמיד היה קטע. חלקן פועלות עשרות שנים (אסא, בית הפנקייק) ואחרות צעירות, שמבינות את הפוטנציאל שבתנועת הנהגים. אבל האי פונג דווקא נמצאת בלב אזור תעשייה, כך שאולי יש תנועה ועומס, אבל היא דורשת הגעה במיוחד, ולא עוצרים בה על הדרך. בכל אופן, כמו רבים מהמקומות הוותיקים שבהם ביקרנו לאחרונה, מרגע פתיחת הדלת יש תחושה של ביקור בממד אחר - לא אזור תעשייה בחולון, אלא כפי שנאמר עוד קודם: מסע במכונת הזמן.
טעם של פעם
מלצרית אחת וטבח אחד היו הצוות שהפעיל את המסעדה באותו ערב מוקדם של תחילת השבוע. היינו הראשונים להיכנס, וכל עוד השולחנות התפוסים היו מעטים, הכול תוקתק ביד אומן מצד הצוות. כשכמות הסועדים תפחה, זה כבר הפך מורכב וזמני ההמתנה התארכו. למרות הצוות המצומצם, השירות מצד המלצרית היה לא פחות מאדיר. ידעני, מקצועי, סמכותי: "תזמין את זה, זה יותר טעים". מה שנקרא הניסיון מדבר בעד עצמו.
התפריט, כנהוג במקומות האלו, עצום. כמות קטנה של ראשונות, מרקים, אורז, אטריות, ואז החלבונים: עוף, בקר, ברווז, חזיר, דגים ופירות ים. כל אחד מהם בכמעט עשרות סוגי רטבים שונים, ממש כמו פעם. קצת קינוחים מטוגנים ושתייה מגוונת, כולל שתייה קלה בקנקים גדולים, מגניב.
המרקים הגיעו משנות ה-80. מרקם של ג'לי, קצת ירקות, נטיפי ביצים, טעם חמוץ מתוק לזה, וטעם של נוזל תירס לשני. לא משהו שבאמת מחזיק היום
אז אחרי הקדמה ארוכה ומרוגשת, המנות החלו לזרום לשולחן. תחילה הגיע וון-טון מטוגן ברוטב חריף (50 שקל). זה היה סיפתח מצוין. כמות גדולה של כיסונים בצק דקיקים ממולאי בשר מטוגנים ושוחים ברוטב ג'לטיני חריף ושומי, היו פשוט מענגים. אם זו הייתה המנה היחידה שהיינו אוכלים, הארוחה הייתה מעולה, אבל העסק קצת נחלש מכאן. האגרול (20 שקל לשתי יחידות שמנמנות) הגיע כמצופה, כלומר מטוגן כהלכה ועם רוטב חמוץ מתוק זרחני, אבל סבל ממילוי אנמי - רק כרוב, ובעיקר מריח לוואי לא נעים של טיגון. אחר כך הגיעו המרקים (19 שקל כל אחד) חמוץ חריף ותירס, שהיו תזכורת ראשונה למנות שמבחן הזמן לא עשה עימן חסד. אם ביוצאי וייטנאם מדובר, הרי שמהמדינה הזו יצא לעולם אחד המרקים הטובים בתבל, הפו, שבוודאי היה יכול לתפוס את מקומם של מרקי שנות ה-80. מרקם של ג'לי, קצת ירקות, נטיפי ביצים, טעם חמוץ מתוק לזה, וטעם של נוזל תירס לשני. לא משהו שבאמת מחזיק היום.
לעיקריות, בדומה לכל ההזמנה עד כה, הלכנו על קלאסיקות בלבד. עוף חמוץ מתוק (60 שקל) - נתחי העוף המצופים בטמפורה היו יבשושיים למדי, אבל אכן הזכירו נשכחות, כמו גם בקר הסצ'ואן (65 שקל) - מנה נדיבה בבקר ואותם ירקות חתוכים מהעוף שהוקפצו ברוטב כהה. את טרילוגיית העיקריות השלימה מנת דג מטוגן (פלמידה, אמרה המלצרית) ברוטב שום חריף (70 שקל). מהדג המטוגן עלה ניחוח דגי מדי, ולרוטב לא היה טעם של שום חריף. בתכלס, מהר מאוד לכל העיקריות נהיה אותו הטעם, והשוני התבטא רק בחלבון.
המנות העיקריות לוו באורז מטוגן (12 שקל) שהיה די אפרפר וחסר טעם, ואטריות עם ירקות (45 שקל), צלחת גדולה של אטריות שנראו כספגטי והוקפצו עם סויה, שום וכמעט ללא ירקות. סביר. תוספת נוספת הייתה צ'ו מיין ירקות (45 שקל). אלו אמורות להיות אטריות מטוגנות עם ירקות מוקפצים, אבל הפעם קיבלנו את ההיפך: מעט חתיכות בצק מטוגן שנחו על הרבה ירקות בסויה.
גם הקינוחים המיתולוגיים לא הדהימו, פרט למחיר המקסים: בננה מטוגנת (18 שקל) וגלידה מטוגנת (28 שקל), הן עוד שתי מנות שלפי הרשומות הקשר בינן לבין מטבח סיני הינו קלוש, והביצוע, איך נאמר בחיבה, היה בסדר.
בישראל של 2025, המטבח האסייתי זוכה לרוב לביצועים מרשימים. תאילנדי, יפני, ווייאטנמי הם מהמובילים שלו, והם בהחלט מציבים ברובם סטנדרט גבוה. להאי פונג ול"סיניות" של פעם תפקיד חשוב באבולוציה של החיך הישראלי והמערבי בדרך לקבלת המטבח האסייתי האותנטי, אבל באמת שהאירוע נראה ומרגיש מיושן, מיושן מדי.
עם זאת, אפשר לטעון עד מחר שהסגנון הזה כבר לא רלוונטי, אבל כל עוד הקהל מצביע ומגיע, אז כנראה יש לו מקום. במקרה של האי פונג, יש לוקיישן, יש שירות טוב, רק נדרש עוד שיפור ניכר בהכנה ובייחוד של המנות. ואם יש מקום להכניס קצת מודרנה וייטנמית בדמות מרק פו או כריכי הבאן מי, אז המקום הנוסטלגי עשוי לקבל חיי נצח.
