בהתחלה - הודעה בתקשורת. היום ישוחררו חמישה חטופים מתאילנד שנחטפו ב-7 באוקטובר והוחזקו מאז במשך 482 ימים בעזה.
חמישה חטופים מתאילנד. אין להם שמות, וגם כשיש - איש לא יודע לבטא אותם. בני כמה הם? מה הסיפור של כל אחד מהם? מישהו פגש אותם בתקופה הזאת?
ישנם חטופים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. מהיומיום. אני למשל הלכתי לישון וקמתי בבוקר עם נעמה לוי. ניסיתי לא. לא הצלחתי. אבל חמישה חטופים תאילנדים?
אין אשמים בכך שהחטופים התאילנדים נדחקו קצת מהכותרות. בסוף ינואר עוד היו לנו כמאה אנשים עם מאה סיפורים שהוחזקו בעזה, ולכל אחד מהם אלפי חברים, בני משפחה ומכרים מקומיים. קשה להיכנס למהדורה כשכל יום הוא חתיכת היסטוריה.
אבל הנה הם חוזרים לישראל, ומי יקבל אותם בחיבוק ובדמעות? הרי הם עברו גיהינום של אלימות ואי-ודאות, חבריהם נרצחו מול עיניהם, הם סבלו רעב ועינויים ולא ידעו אם ישרדו את מחר. מי יהיה שם? מי ייתן יד? מי יקשיב?
אבל בחמישי בבוקר מסתבר שיש מי שדואג להם היטב. מהמרכז הרפואי שמיר (בית החולים אסף הרופא) מתקבלת הודעה - אנחנו קולטים היום את השבים התאילנדים ורוצים שיחכה להם אוכל ביתי ומוכר במחלקה שנערכת לקראתם.
הם כבר יכולים לאכול?
לא. אבל אוכל הוא יותר מאוכל.
אוכל הוא יותר מאוכל. זה כל כך נכון.
עבור מישהו שסבל ממחסור, המראה של אוכל הוא ביטחון.
עבור כל מי שהיה מנותק מהבית, מהמשפחה, מהתרבות, מהקהילה, מההרגלים, מהשגרה - אוכל מוכר, אפילו רק המראה שלו והריח, הוא טריגר של שפיות ורוגע, אדמה יציבה וכתף להישען עליה. לא כל שכן מי שיצא מהתופת.
בערב הראשון, בשיתוף פעולה בין המטבח המרכזי העולמי (WCK) ומסעדת בית תאילנדי, הגעתי עם עשר שקיות ענקיות מלאות בריחות של ג'ינג'ר וקפיר ליים, גלנגל ושום וצ'ילי חריף עד דמעות וקוקוס קרמי מתקתק, ניחוחות של אורז דביק בבמבוק, רוטב דגים עז ומותסס ופפאיה ירוקה. הרכב הותיר אחריו שובל מסחרר ואת השובל הזה פרקתי בכניסה למחלקה. תבשילי קארי תאילנדיים, דגים מטוגנים, ירקות מוקפצים חריפים, בשר צרוב מתקתק - כל הצוות יצא החוצה נרגש, העמיס שקיות ורץ פנימה.
מה איתם? ביררתי בבוקר.
הם אכלו קצת וישנו טוב.
בית החולים סידר להם חדר שקט עם מחצלות ופופים וערסלים ועמדת תפילה. כשהם הגיעו חיכו להם עשרות אנשי צוות עם דגלים בכניסה וקיבלו אותם בחגיגיות ובחום. עכשיו הם נותנים להם זמן ופרטיות. אנשי השגרירות נמצאים שם מהבוקר עד הלילה, בכירים מהממשלה התאילנדית הגיעו גם הם, מתורגמנים, אנשי בריאות ומנהלה, אנשי צבא ואפילו שב"כ, אבל בסוף, שיא ההתרגשות נרשם כשנכנסת לבית החולים עופרה בן שלמה, אחראית הגד"ש בניר עוז, המעסיקה של שלושה מתוך החמישה. היא מכירה אותם מצוין. היא ליוותה את המשפחות שלהם בכל כמעט 500 הימים האלה. הם כל כך מתרגשים לראות אותה. והיא, מצידה, לא עוזבת אותם.
זאת תקופה כזאת. אנחנו רואים בה אכזריות ללא גבולות, אלימות וציניות למכביר, לא רק מצד האויבים שלנו. אבל לעולם יש איזו יכולת פואטית שקטה לאזן את עצמו, ולצד אלו מבעבעת גם אנושיות מגויסת טוטאלית, שחייבת לייצר פה משהו טוב יותר וראוי עבורנו ועבור הילדים שלנו. כשאני שומעת על עופרה אני חושבת בדיוק על זה. ואז מספרים לי על דניאל פורת.
פורת הוא פסיכולוג קליני שנשוי לאישה תאילנדית. הוא מכיר את השפה ואת התרבות והכול. בעסקה הראשונה בנובמבר 2023 התייצב פורת בשמיר, שגם אז קלטו את העובדים הזרים, והודיע להם שהוא לרשותם. הוא ליווה וטיפל ותמך ואחר כך נסע לבקר אותם ולבדוק את מצבם בתאילנד. עכשיו הוא שוב פה. יודע לתת תמיכה נפשית הכרחית כל כך, בלי הפער המסורבל של המתרגם. איזה אוצר.
אז עופרה שם ופורת מטפל, ואנחנו הבאנו אוכל חם וטרי כל יום, וידעתי שהם חזרו לאט-לאט לאכול כשהתחילו להגיע בקשות ספציפיות.
המבורגר, למשל.
אין בעיה.
המטבח המגוון של ענקית הטק וויקס נקרא לדגל. יש במתחם הענק שלהם חמש מסעדות, בהן גם תאילנדית וישראלית, והם מתגייסים מיד ומארגנים משלוחים מגוונים על הציר שבין סביח לפאד תאי.
"לימדתי את הבחור מהשגרירות לארגן לעצמו פיתה עם שווארמה", הגיע מידע פנימי, או "המשפחות נחתו היום. הן נהנות מאוד מהאוכל הישראלי".
הצוות טיפל בהם במסירות מפעימה. רציתי שאנשים יידעו את זה, שהעניקו להם מעטפת ותמיכה מכל סוג אפשרי. אפילו לקחו אותם לסיבוב אוורור של נורמליות וקניות.
עשרה ימים סיפקתי אוכל לשבים מתאילנד בדרכים שונות, בלי להיכנס למחלקה פעם אחת ולפגוש אותם פנים אל פנים. רק בשבת האחרונה, רגע לפני שהם עלו למטוס, ראיתי אותם בטקס הפרידה. רזים, חיוורים, מגניבים חיוך מדי פעם. בעיקר קדים בהכרת תודה: "תודה ענקית לבית החולים, לצוות הנהדר פה, לצבא, לישראל, לישראלים". יש להם עוד שיקום ממושך לפניהם, שמי יודע אם אי פעם ייגמר.
לא בטוח שנדע מה קרה איתם. הם חוזרים לאזורי הספר בתאילנד. אבל אני יכולה להבטיח לכם שבמשך עשרה ימים, פונגסאק ת'איננא, סאת'ין סוואנקהם, סריאון וואטצ'ארא, סאית'יאו בנאוואת וסוראסאק לאמנאו ידעו שיש פה קהילה שלמה מאחוריהם, שתיתן גב, כתף, חיבוק וקארי עם אורז ותגיד להם: אנחנו דואגים לכם, אתם לא לבד.
תודה גדולה לצוות המדהים של אסף הרופא ולנשות הצבא שליוו אותם, לחברת וויקס שאין בקשה שלא הקרצתי לה ומיד נענתה, ולבית תאילנדי שסירבו לקבל תשלום והתעקשו להוסיף תמיד צ'ופרים, ויין ובירות ואנושיות ואהבה. אתם מחזירים לכולם את האמון בבני אדם.
דג מטוגן ברוטב צ'ילי מתוק (Pla Rad Prik)
מנה קלאסית מהמטבח התאילנדי שמאזנת בצורה מושלמת בין מתיקות, חמיצות וחריפות, עם מרקם פריך של דג מטוגן. פשוטה להכנה, אבל עם טעמים עמוקים ומדויקים.
חומרים:
2 פילטים גדולים של דג לבן כמו מוסר, בס או לברק גדול
3 כפות קמח אורז או קורנפלור (לציפוי)
שמן לטיגון עמוק
לרוטב:
2 כפות רוטב תמרינדי
1 כף רוטב דגים
1 כף רוטב סויה
2 כפות סוכר חום כהה
1/2 כפית מלח
1/2 כוס מים
2 שיני שום, קצוצות
2 פלפל צ'ילי אדום חריף טרי, פרוס דק
1 כף שמן
לקישוט ולהגשה:
כוסברה טרייה קצוצה
בצל ירוק חתוך באלכסון
פרוסות צ'ילי אדום
אורז לבן מאודה
הכנה:
1. מייבשים היטב את הדג ומצפים אותו בקמח אורז או קורנפלור ליצירת שכבה דקה ופריכה.
2. מחממים שמן עמוק במחבת רחבה ומטגנים את הדג עד שהוא זהוב ופריך, כ-5 דקות מכל צד.
3. מוציאים ומניחים על נייר סופג.
4. מחממים כף שמן במחבת ומטגנים את השום והצ'ילי עד שהם מתחילים לשחרר ריח משגע.
5. מוסיפים את כל שאר מרכיבי הרוטב - רוטב תמרינדי, רוטב דגים, רוטב סויה, סוכר חום, מלח ומים.
6. מבשלים כמה דקות עד שהרוטב מצטמצם ומסמיך מעט.
7. מניחים את הדג המטוגן על צלחת רחבה, יוצקים מעליו את הרוטב בנדיבות. מפזרים כוסברה, בצל ירוק וצ'ילי טרי. מגישים מיד עם אורז לבן מאודה.
בסכינים עסקינן
לא כל סכין היא רק סכין. מי שנמצא הרבה במטבח יודע שסכין טובה הופכת לאיבר בגוף. משהו שהיד יודעת להרגיש כמעט כמו המשך ישיר שלה. סכין טובה חייבת להיות מושחזת ומתוחזקת. אם לא, כשמפעילים כוח היא עלולה לרקוד ולפצוע אותנו. סכין טובה היא משהו שכדאי וראוי להשקיע בו - בקנייה ואחר כך בהשחזה.
יש סכינים טובות בחנויות ציוד מקצועי ובחנויות המתמחות בסכינים (כמו לובלינסקי), אבל יש גם אמנים מקומיים שמייצרים סכינים מדהימות באיכותן וביופיין, שאנחנו מוצאות אותן מתנה מרגשת לאנשי מטבח מתמידים.
הבאנו הפעם שניים שמייצרים סכינים שונות בתכלית. במפתיע, הם חברים מתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. איך שניהם התגלגלו לייצור סכינים? העולם הוא קסם. לא נדע.
יונתן תמרקין ויוחאי נוריאל חיים ונושמים את האמנות הזו, כל אחד בדרכו. תמרקין, בן 28, עוסק בעיצוב ובייצור סכינים מגיל 15. הוא יושב בדרום תל-אביב, עובד עם החומרים הטובים בעולם, ויוצר סכינים בהתאמה אישית, עם ידיות מעץ מקומי שנבחרות בקפידה, בתשומת לב ובשיקול אקולוגי. אבל השנה האחרונה לא הייתה פשוטה. באוקטובר הוא גויס כלוחם, העסק נעצר, הלקוחות בחו"ל לא יכלו לחכות, ועכשיו הוא חוזר לחייו באיטיות, מנסה להחזיר את מפעל חייו למסלול. הסכינים שלו מדויקות, מבריקות, עמידות וחזקות.
נוריאל, לעומתו, עובד באופן יותר פרוע ואינטואיטיבי. המלצנו עליו מספר פעמים. הלהבים שלו מחושלים ונרקעים בעבודת יד, לכל אחד חותם אישי - סימן לסכין שנולדה בסטודיו בקיבוץ רביד, מול נוף הכנרת.
הסכינים שלהם שונות מאוד, אבל משהו בערך דומה. הם מציעים סכין אישית, ייחודית, מותאמת בדיוק לגודל ולצורך. ממש לא חייבים סכין שף מאיימת, אפשר לקנות דווקא אחת קטנה ופרקטית, שתגיע איתכם גם לקמפינג.
רוצים עוד פרטים?
יוחאי נוריאל 054-9747266 אינסטגרם
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
