תמונה אחת שווה אלף מילים. מנה אחת שווה אלף תמונות.
אוכל מספר סיפור. ולפעמים אפשר ממש להשתמש באוכל, כמו מחולל מילים של בינה מלאכותית, ככלי יעיל לתיעוד והנצחה.
לפני כחודש, סביב יום המשפחה, התכנסנו באנו - מוזיאון העם היהודי (לשעבר בית התפוצות) ברמת אביב, בערב שאירגנה השלוחה הקולינרית של המוזיאון - "פודיש", שמטרתו הנצחה וזיכרון דרך סיפורים על אוכל של ארבעה נופלים ונרצחים במלחמה. הערב תוכנן מראש זמן רב, אבל יצא הדבר והוא נפל בדיוק בתאריך ההלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס. יום קשה במיוחד שהותיר מדינה שלמה בוכה, מפורקת, מתאבלת.
כשישבנו באולם הסתכלתי על הקהל ורציתי לקום ולחבק את כולם. להגיד להם תודה שבאתם. זה לא ברור מאליו שהצלחתם לקום אחרי היום הזה כדי לשמוע ארבעה הורים שכולים מדברים - גם אם לפעמים בחיוך ובצחוק - על הבנים שנפלו, במקום להישאר בבית, להדליק טלוויזיה עם איזו סדרה ולשכוח מהכאב. אבל זה העם שלנו, שוב, איתן. לא נשבר. תומך.
רציתי להביא הצצה קולינרית, אבל לא רק, לארבעה בנים שאיבדנו, גם עבור מי שלא פקד את האולם בערב ההוא. רציתי שגם אתם תכירו אותם טיפה, תתאהבו בהם טיפה, תישאו אותם עליכם ובתוככם טיפה. זאת ההנצחה האמיתית.
לפני שנים, סיפרה לי השחקנית תיקי דיין שכאשר אמה חלתה והיה ברור שהסוף כבר נראה לעין, הן מצאו את עצמן עוסקות במה שאנחנו נוהגים לכנות באופן מכובס מעט: "סידורים אחרונים". בין הבנק לביטוח, בין החשבונות וההנחיות המעשיות לעתיד, עצרה לפתע אמה של תיקי באמצע הרחוב, הביטה אליה במבט מודאג ושאלה אותה: "אבל מה עם הידע?"
הרי את הרכוש ואת החשבונות אפשר לסדר. אפשר להחליט מה ייעשה בבית או מי ייתקע עם המכונית. אבל מה עם כל אותם דברים שצובר אדם במשך חיים שלמים - הדברים שאי-אפשר לכתוב עליהם בסעיפי צוואה; דברים שאין להם שווי בבנק או ערך בשקלים. איך אפשר להוריש הלאה ידע, ניסיון, זיכרונות? איך אפשר להעביר אהבות קטנות, תשוקות, ערכים? מה יהיה עם החברים? מי יקבל אותם?
תיקי רצתה להגיד לה באותו רגע, אבל לא הצליחה, שרק תסתכל כי הרי הכול כבר כאן, הכול נמצא בתוכה ובתוך נכדותיה. הידע כבר עבר, ספוג היטב באנשים שאוהבים אותה, וימשיך לחלחל לאלו שעוד יגיעו.
את הסיפור הזה אני לוקחת איתי מאז. בכל פעם שאני נתקלת בשכול ובכאב, הוא עולה בי מחדש. כי שכול הוא לא רק געגוע לאדם שאיננו, הוא גם געגוע לכל אותם דברים קטנים ויומיומיים שהפכו אותו לאדם שלם, ממשי. לנכסים הלא-חומריים שהוא הותיר.
ראיתי בערב המיוחד הזה הזדמנות לדבר בדיוק על הנכסים האלו. דווקא לא בשיחה על מוות ושכול. אלא על טעמים וריחות, על אוכל שאהבו או שנאו, על טקסים, משפחה ותשוקה. על בני אדם.
ישבו שם על במה אחת ארבעה הורים שכולים: אבי הרוש, אביו של סמל ריף הרוש ז"ל מרמת דוד, שנפל בעזה באפריל 2024, עדי ליבנה-לוגר, אמו של סמל אסיף לוגר ז"ל מיגור, שנפל בסוף אוקטובר 2023, הייזל בריף, אמו של רס"ל יונה בריף ז"ל ממודיעין, שנפצע אנושות בכפר עזה ב-7 באוקטובר, והיה מאושפז מאז שנה וחודשיים, נלחם על חייו כנגד כל הסיכויים, עד שנפטר בנובמבר האחרון, ועמוס ברעם, אביו של עילי ברעם שנרצח בנובה באותה שבת. ככל שהם דיברו, ארבעת הבנים שהקהל לא הכיר קודם, הלכו והתגבשו והתממשו מול העיניים. הם לא היו יותר תמונה בעיתון עם תאריך הלוויה או הספד, הם לא היו זה שתמיד רצה לעזור, או תמיד חייך לכולם, אלא לבשו פתאום חיים צעירים, מצחיקים, מלאי תיאבון וסקרנות, עם הרגלים משונים ואהבות פשוטות, עם משפחות מפעימות וחברים שובבים.
הטקסט הזה נולד מאותו ערב. אני מקווה שדרך הסיפורים הקטנים האלה - על חייל אחד שליקק דבש בטנק, על חייל אחר שהתעקש לנצח את שיטת "אכול כפי יכולתך", על בחור צעיר שלא ויתר לעולם על המנה הכי יקרה במסעדה ועל בחור נוסף שידע להתענג לאט ובשקט על כל ביס של סטייק - תכירו אותם קצת יותר.
שתאהבו אותם. שתזכרו אותם. ובעיקר שתדעו שאלה הנכסים האמיתיים שלנו.
יהי זכרם השראה לכולנו.
סמל ריף הרוש ז"ל
ריף היה בחור של סטייקים ושל רגעים. בכל דבר שאכל או חווה הוא התמסר לגמרי, עד הפירור האחרון בצלחת. הוא נהרג באפריל 2024, בן 20 בלבד, בקרב בחאן-יונס. שלושה חודשים לפני שנפל, אמר: "ניסיתי הכי טוב שלי, וזה לאן שהגעתי. אני מוכן למות למען המשפחה שלי".
אבל לצד הרצינות, הייתה בריף קלילות עליזה; הוא טרף את החיים כפי שטרף את האוכל - בשמחה, בהתענגות, בלי חשבון לאף אחד. אביו, אבי, מתאר אותו כמי ש"קידש אוכל". הוא היה מבקש: "אבא, תקנה סטייקים", מגיע הביתה, צורב את הבשר על הפלנצ'ה הלוהטת, חותך לרצועות דקות ואוכל לאט, בשקט, כאילו כל ארוחה היא חד-פעמית.
בחודשים האחרונים לחייו התאהב במסעדת R48 של רותי ברודו. הוא ישב שם לבד על הבר, התענג על קינוח שוקולד מפורסם, והפציר באבי להצטרף. "היום אני מצטער שלא הלכתי איתו", מספר אבי. שבועות אחרי שנפל, הלך אבי למסעדה, ישב שם עם הטלפון של ריף ביד, אכל לבד את הקינוח והרגיש לרגע קרוב אליו שוב.
כזה היה ריף - אוכל ונותן לאחרים לאכול. אבי זוכר איך ברחבת הבימה ריף נעלם וחזר עם מגש מאפים ומיץ תפוזים להומלס ששכב בצד. הוא לא רק השאיר את האוכל; הוא התיישב לאכול איתו. "זה היה הטיפוס. מתענג איתך על סטייק ואז קם ויושב לחלוק בורקס עם אדם רעב".
המסעדות של ריף הרוש
בראסרי R48, שדרות רוטשילד 48, תל-אביב
פורט סעיד, הר סיני 5, תל-אביב
שתי המסעדות האלו היו ברשימה של חייבים ללכת והוא לא הספיק. מוזמנים להגשים את הצוואה שלו:
Wat Sang sushi & more, הרכבת 12, תל-אביב
LAVA - סמטת בית הבד 7, תל-אביב
סמל אסיף לוגר ז"ל
דְּבַשׁ/ עדי ליבנה-לוגר
סָבָתִי נָדְדָה
בֵּין פַּרְדֵּסֵי הַשְּׁפֵלָה לְחֻרְשׁוֹת
הָאֵקָלִיפְּטוּסִים הַמִּתַּמְּרִים
בְּמִישׁוֹר הַחוֹף
גּוֹרֶרֶת כַּוְּרוֹתֶיהָ
מִכַּרְמֶל אֶל יָם
מְאַתֶּרֶת מַלְכָּה תַּחַת כֹּבֶד נְתִינוֹתֶיהָ
מַעֲבִירָה פּוֹעֲלוֹת מֵאַרְגַּז לְאַרְגָּז
אֲפוּפַת סַרְבָּל וּכְסוּת עָשָׁן
רוֹדָה אֶת מֶתֶק הַזָּהָב הַנִּגָּר
אֶל צִנְצָנוֹת זְכוּכִית
וְאֶל פִּי.
לֹא הִכַּרְתָּ אוֹתָהּ
אַךְ אָהַבְתָּ כְּמוֹתָהּ
אֶת נֶקְטַר פִּרְחֵי הַבַּר וְהַשֵּׁיזָף
יֵשׁ הָאוֹמְרִים מָּתוֹק הוּא
מִנֶּקְטָר הָאֵלִים.
אסיף לוגר היה "ילד דבש". ככה בדיוק קוראת לו אמא שלו, עדי ליבנה-לוגר. הוא נהרג בתחילת המלחמה, ב-31 באוקטובר, כשהטנק שלו עלה על מטען גחון בעזה. בן 21 היה במותו, לוחם שריון בגדוד 77 של חטיבה 7. אסיף היה טיפוס חייכן, אינטליגנטי ורגיש, ילד מחונן ומוזיקאי נלהב. כבר בכיתה א' קרא את כל סדרת "הארי פוטר" וכתב שירים חכמים ונוגעים ללב. אחד המשפטים שכתב הפך למעין צוואה שגם כתובה על מצבתו: "אני לא מצטער שנגמר, אני שמח שהיה".
"אסיף אהב אוכל בכלל ובעיקר מתוק", מספרת אמו עדי. "עוגות, שוקולד, ממתקים מסוגים שונים, הרבה בשר, חומוס טוב, אוכל הודי, איטלקי, אסייתי. הוא היה שם קוטג' על כל דבר - סלט, אורז, פסטה, ואם לא קוטג' אז קטשופ. הוא אהב פירות בכמויות, בעיקר נקטרינות, אפרסמונים וענבים. הדבר היחידי שהוא שנא היה זיתים. הוא טען שזיתים הם האויב. "הוא זכה לכינוי ילד דבש כי דבש היה עבורו אהבה גדולה ופינוק אמיתי מגיל ארבעה חודשים. אצלנו בבית יש תמיד ערימות של צנצנות דבש מסוגים שונים וממקומות שונים בעולם, ושנינו היינו דוגמים טעמים ומרקמים ומתענגים יחד על כפית דבש. לאחר שנהרג סיפר מפקד הטנק שלו שהוא היה לוגם דבש בטנק ומשאיר את כל המשטחים דביקים. גם על קברו מונחות צנצנות דבש שהשאירו לו החבר'ה שלו כמנחות אהבה.
"הפוּנדה היא העוגה המשפחתית שלנו. אמא שלי הייתה מכינה לנו אותה כשהיינו ילדים ואני התחלתי להכינה כשהפכתי לאמא. כשאסיף היה בן שלוש הוא המציא לעוגה הזו (שעד אז נקראה עוגה ורודה) את השם פוּנדה, ומאז זה נדבק. זו הייתה העוגה האהובה עליו, פשוט לשבת עם כפיות מסביב לשולחן ולדחוף את הכפית ישירות לתוך התבנית. פעם אחת הכנתי שתי תבניות במקביל ועשיתי איתו תחרות מי יכול לאכול יותר. הוא ניצח (אם כי נתתי לו פייט לא רע). העוגה הזו גם היום היא הפייבוריט המשפחתי".
גם קפה היה אהבה גדולה של אסיף. הוא הסתובב קבוע עם פק"ל קפה, וחברים שלו שותים עכשיו לכבודו קפה. "אם הייתה לי ארוחת ערב נוספת איתו", אומרת עדי, "הייתי מכינה לו ערימת שניצלים גבוהה במיוחד ופוּנדה, אומרת לו כמה אני אוהבת אותו, מחבקת אותו ולא עוזבת".
רס"ל יונה בריף ז"ל
יונה בריף, לוחם דובדבן, נפצע אנושות ב-7 באוקטובר, בקרב בקיבוץ כפר עזה, והמשיך להילחם על חייו במשך שנה וחודשיים. הרופאים לא האמינו שישרוד את הלילה הראשון, אבל צוות שלם ולמעשה אנשים מכל הארץ שביקרו אותו, זכו להכיר את החייל שלא מוותר - על החיים, על ארוחה טובה, על חברים, על צחוק ותוכניות לעתיד, גם עם מיליון צינורות בטיפול נמרץ. בנובמבר האחרון נפטר.
ההורים של יונה עלו מארצות-הברית והם גרים היום במודיעין. הייזל מדברת עברית עם נגיעות אנגלית ומספרת: "אתם מכירים את זה שאומרים 'מישהו צריך להביא את סבתא', 'שמישהו יסדר את השולחן', כאלה? אז יונה היה מישהו. זה שמיד עושה. בלי להתלונן, בלי שאלות מיותרות.
"הוא אהב אוכל, אהב ממש. היה לו קטע מיוחד עם מקומות זולים שמציעים הרבה אוכל וחלבון במחיר טוב. מבחינתו, לא היה הישג גדול יותר מלגלות מקום עם מבצע מטורף שאפשר לחגוג עליו. פעם אחת הוא והחברים הלכו למסעדת 'אכול כפי יכולתך'. יונה הכין אותם היטב: צמו כל היום, עשו אימון אינטנסיבי מראש. אני מכירה את הכמויות שהוא היה מסוגל לאכול וגם את החברים שלו. אני מניחה שאסרו עליו להיכנס לשם אחר כך.
"או למשל, בתקופה שהוא היה בטיפול נמרץ, היו ימים שהיה מחובר להזנה בטנית ואסור היה לו לאכול. יום אחד מגיע שליח למחלקה. הוא מחזיק אוכל חם. שואלים אותו, למי זה? והוא עונה, 'יש פה... אה... יונה בריף?' הרופאים לא הבינו איך במצב כזה הוא גם רוצה לאכול וגם מוצא דרך להזמין מה שבא לו".
רק אחרי שיונה נפטר, ההורים שלו גילו מחבריו שבלילות שישי, כשאחיו כבר עזבו את הבית, הוא התעקש לשבת איתם לארוחה. הם היו בטוחים שיונה הוא זה שזקוק לחברה, והיו עורכים ארוחה בעיקר בשבילו. אבל התברר שהוא זה שדאג להם. הוא אמר לחברים שהוא לא רוצה שהוריו יאכלו לבד. כזה היה יונה, אדם שהפך רגעים פשוטים של שגרה להצהרות אהבה קטנות, בשקט ובלי מילים.
עילי ברעם ז"ל
"בוא נעבור לקיבוץ
מושב
לא בא לי את כל הבלאגן הזה באמא שלי
עכשיו הולך טוב פגז יופי
ואם עוד מעט שוב לא ילך כלום
עזובתי כל הבלאגן
תנו לשבת בחצר עם סוס
לעשות על האש כל היום
ולהשמין בנחת
לגדל עגבניות"
עילי ברעם. ווטסאפ
עילי ברעם היה גבר של ניגודים, "גוש של רגש" כמו שאבא שלו, עמוס, כינה אותו. לוחם ומפקד ביחידה קרבית, טיפוס שרירי ומרשים מצד אחד, בלי חולצה בשלג, או מבסוט בתוך אמבטיית קרח, ומנגד, מקיף את עצמו בברווזי צעצוע מתוקים. ילד נצחי של "הארי פוטר", סרטי דיסני ומוזיקה מזרחית שאסף סביבו אנשים מגוונים כמו דבק של חום ואופטימיות.
עילי אהב אוכל טוב, מכל הסוגים. מצד אחד, הוא היה מסוגל לחסל המבורגר ענקי עם ערימה של צ'יפס שטובעים בתערובת קטשופ-מיונז, אבל הוא ידע גם להעריך כבדי עוף עדינים שבושלו לאט ביין אדום לצד בצל מקורמל ופירה אוורירי, בורקיטס של בית, או בכלל, שייק ירוק בריא עשבוני.
"לעילי היה חוש מיוחד", אומר עמוס בחיוך, "למצוא את המסעדה הכי יקרה ולזהות בה את המנה הכי יקרה, הכי טעימה, הכי משובחת בתפריט. הוא ידע לזהות איכות", צוחק עמוס, "בעיקר כשכרטיס האשראי שלי היה איתו. אבל אהבנו לבוא איתו. הוא עבד בהרבה מסעדות מעולות. הכיר את העולם הזה היטב. זה היה כיף לשמוע אותו מדבר ומתבדח עם המלצרים. תמיד פינקו אותנו כי עילי ישב בשולחן. וכשעילי בשולחן, למרות האהבה שלו לאוכל, בין אם הוא ישב עם חברים או עם משפחה, האוכל היה הופך שולי. עילי היה משתלט על האירוע. האירוע היה סביבו. ולכן בשבילי עילי זה לא מה שיש על השולחן, אלא ההוויה סביב השולחן.
"החסר ליד האוכל הוא עילי, וזה דבר שמערער והופך את האוכל והחוויה, שכל כך אהבתי ונהניתי מהם, לתפלים. הם לא מעניינים אותי כמו פעם. אם הייתה לי אפשרות הייתי רוצה לשבת איתו פעם אחת אחרונה על המבורגר ובירה, ורק להקשיב לו, לקול הזה שכל כך חסר לי. הייתי כל כך רוצה לראות אותו גדל, מחכים, צובר ניסיון".
עילי הוכשר באירופה להדריך בשיטת וים הוף לנשימה מעגלית וחשיפה לקור באמבטיות קרח. הוא חלם לפתוח מרכז טיפולי שינגיש את השיטה הזאת לכולם, וכמה שבועות לפני שנרצח סיפר על כך להוריו, שדואגים כיום להגשים את הצוואה שלו, בליווי ברווזוני גומי קטנים שהפכו סמל לזכרו.
עילי ידע לחיות באינטנסיביות, וגם כשחייו נקטעו באופן אלים וכואב כל כך בטבח הנורא בנובה, הוא השאיר אחריו חיוך רחב ואינספור זיכרונות טעימים ומתוקים-מרירים. והקרובים שלו מעידים שהוא היה כמו סילאן - מתוק, עמוק, עשיר בטעם, משאיר טעם של עוד.
המסעדה האהובה על עילי ברעם
שילה, של השף שרון כהן. שהיא באמת מופת של קולינריה ומוסד של אירוח וכיף חיים כבר שנים, ועכשיו היא עברה למשכנה החדש. כדאי.
מונטיפיורי 9, תל־אביב
• • •
גם לעם ולמדינה יש נכסים שהם לא חומר, שהם לא כמות המשקיעים מחו"ל או הגז שבקרקעית הים. אלא דברים שאין להם תג מחיר - הרוח, הנפש, הדבק שמחזיק אותנו יחד, הכוח האמיתי שלנו.
התפקיד שלנו הוא לא רק להתאבל, אלא גם לזהות את הנכסים שאיבדנו ולדאוג שהם ימשיכו לחיות בתוכנו, בעשייה שלנו, במי שנהיה. לא רק בזיכרון כואב, זה לא הוגן כלפי הנופלים והנרצחים. הם היו מתבאסים כל כך, תקנו אותי אם אני טועה, אם היו יודעים שמה שנשאר מהם זה כאב בלי סוף.
אנחנו לא באמת יכולים להקל את הכאב של המשפחות השכולות. לא נוכל לחלוק איתן את משקל האובדן, אפילו לא לחלקים מהדרך. אבל אנחנו כן יכולים ללוות אותן לנצח במסע הזה, להיות לצידן, ולהציע חיבוק, אוזן קשבת, קערה של גולאש, ומסירות-עד והבטחה לכך שהנכסים שאיבדו, שאיבדנו, ימשיכו לעצב ולבנות אותנו גם בלכתם.
אז בבקשה, יש פה ארבעה מתכונים מ-ע-ו-ל-י-ם, שכדאי לכם לנסות. ואנא, בפעם הבאה שנשפך לכם דבש, כשאתם מזמינים את המנה הכי יקרה בתפריט כי לך תדע מה יקרה מחר, כשאתם מסתערים על הבופה במסעדת "אכול כפי יכולתך" או כשאתם לוקחים עוד כפית אחת אחרונה מקינוח השוקולד, תחשבו עליהם. תחשבו עליהם גם כשאתם שמחים, בהכרת תודה על מה שיש.
בריפיות - עוגיות שוקולד צ'יפס של יונה בריף
הבריפיות, ככה קוראים להן במשפחת בריף, הן בעצם שוקולד-צ'יפס-בר, או עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה וחתוכה למלבנים. המתכון, מסתבר, מבוסס על זה שמופיע על גב האריזה של שוקולד צ'יפס אופנהיימר, ניסינו אותו והוא פשוט ומדויק ועובד. שימו לב שהייזל המירה את המרגרינה בשמן.
חומרים:
1 כוס שמן
1 כוס סוכר
½ כוס סוכר חום דחוס
2 ביצים
2 כפיות תמצית וניל
2 ו-¼ כוסות קמח
כפית סודה לשתייה
קורט מלח
300 גרם שוקולד צ'יפס
הכנה:
1. מחממים תנור לחום בינוני-גבוה (190 מעלות).
2. מערבבים את השמן עם הסוכר ומוסיפים את הביצים והווניל עד שמתקבלת תערובת אחידה ואוורירית.
3. מוסיפים את הקמח, המלח והסודה לשתייה ומערבבים היטב.
4. מוסיפים שוקולד צ'יפס (אפשר גם צימוקים ואגוזים) ומערבבים שוב.
5. מסדרים על תבנית אפייה גבעות של בלילה בגודל עגבניות שרי ומשאירים מקום רב לעוגיות להיפתח.
6. אופים 10 דקות.
עוגת פונדה של אסיף לוגר ז"ל
עוגת גבינה וביסקוויטים, מעורבבת עם ג'לי תות, ורודה וקלה בשומן, וטעימה באופן לא פרופורציונלי להכנה הקלילה שלה. הכנו. התאהבנו. תתכוננו להכניס את פוּנדה לפנתיאון.
חומרים:
750 גרם גבינה לבנה 5% או 9%
1 אריזה ג'לי בטעם תות
½ כוס סוכר
1 ו-1/2 חבילות פתיבר
מעט חלב לטבילה של הביסקוויטים
1 כוס מים רותחים
הכנה:
1. מערבבים בקערה את הגבינה הלבנה עם הסוכר עד שהסוכר נמס.
2. ממיסים את הג'לי בכוס מים רותחים ומקפידים שלא יהיו גושים.
3. יוצקים את הג'לי החם לבלילה ומערבבים היטב.
4. מרטיבים קצת את הביסקוויטים בחלב ומסדרים בתבנית שכבות של ביסקוויטים ומעליהם בלילה. הכמות צריכה להספיק לשלוש שכבות.
5. מקררים במקרר 4-5 שעות לפחות.
עוגת השוקולד של הבראסרי
מי שהכיר אותה נשבע שזה הדבר הכי לא חוקי שאפשר להוציא מהמטבח בגבולות החוק מרוב שהוא עשיר וטעים וטובע בשוקולד. שימו לב שבעוגה הזאת יש חצי קילו שוקולד ואפס גרם קמח וכבר תבינו לבד.
זה היה הקינוח האהוב על ריף הרוש ז"ל. והנה המתכון המקורי.
חומרים (לשתי תבניות של 18, או תבנית אחת של 26):
250 גרם חמאה
375 גרם שוקולד מריר 53%
125 גרם שוקולד ולרונה 53%
275 גרם חלמונים
110 גרם סוכר
35 גרם קורנפלור
480 גרם חלבונים
הכנה:
1. מחממים מראש תנור לחום נמוך (110 מעלות).
2. ממיסים את החמאה בסיר כפול, מוסיפים את השוקולד משני הסוגים וממיסים תוך כדי ערבוב עד שהוא נמס, אחיד ומבריק.
3. מקציפים את החלמונים עם 55 גרם סוכר לקצף בהיר ותפוח. מוסיפים את הקורנפלור בעדינות.
4. מקציפים בנפרד את החלבונים עם 55 גרם סוכר למרנג יציב.
5. מערבבים שליש מהשוקולד לתערובת החלמונים ואז מוסיפים את תערובת החלמונים לשוקולד הנמס ומקפלים יחד.
6. מערבבים שליש מהמרנג לתערובת השוקולד. ואז מוזגים את תערובת השוקולד לקערה עם המרנג ומקפלים אותם ביחד בזהירות, במינימום תנועות ומאמץ.
7. יוצקים לתבנית או לתבניות, מכניסים לתנור ומעלים טמפרטורה ל-150 מעלות.
8. בתבניות קטנות אופים 22-23 דקות, ובתבניות גדולות אופים 27-28 דקות.
בורקיטס עם גבינה
אחד המאכלים האהובים ביותר על עילי ברעם ז"ל, וגם נערץ פה על המדור. בצק פריך וקל להכנה. מילוי של גבינה כבושה (כמו פטה או בולגרית) עם קצת קשקבל מגוררת, וכולכם תתחילו לשיר בלדינו.
חומרים:
450 גרם קמח
125 מ"ל שמן
150 גרם חמאה
30 מ"ל מיץ לימון
125 מ"ל יוגורט
1/2 כפית מלח
למילוי:
300 גרם פטה או בולגרית מפוררת
45 מ"ל (3 כפות) שמן זית
200 גרם גבינת קשקבל מגוררת
הרבה פלפל שחור
קצת מלח
לציפוי:
ביצה טרופה עם קצת מים, ומי שרוצה גם קצת קצח
הכנה:
1. מכינים את הבצק: מערבבים את כל החומרים במעבד מזון בפולסים עד שהוא הופך לפירורים ומתאחד לכדור בצק. שמים בשקית ניילון ומכניסים למקרר לחצי שעה לפחות.
2. מכינים את המילוי: מערבבים יחד את כל החומרים.
3. מרדדים את הבצק על משטח מקומח לעובי של 3 מ"מ, קורצים עיגולים, מניחים במרכז כפית מהמלית וסוגרים לשניים. מהדקים את הקצוות עם האצבעות.
4. מושחים בביצה טרופה ובוזקים קצח מעל. אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני (180 מעלות) לרבע שעה או עד שהבצק מזהיב.
5. מגישים עם ביצה קשה, יוגורט טוב ומלפפון חמוץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
