חוסה אנדרס, שף ענק, משגשג, עם אימפריה של עשרות מסעדות וכוכבי מישלן ברחבי ארה"ב ותוכניות טלוויזיה מצליחות, הקים את ה-WCK, "המטבח המרכזי העולמי", בעקבות רעידת האדמה בהאיטי, ב-2010. מאז פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ארגון השפים שמספק אוכל חם ומנחם לאנשים באסונות טבע דואג גם לאנשים באזורי מלחמה. שם, לפני שלוש שנים, הכרתי אותם, כשהגעתי לבשל איתם בגבול אוקראינה-פולין למאות אלפי פליטים. מיד אחרי 7 באוקטובר הגיע הארגון גם לישראל, ובמהלך השנתיים האחרונות חילקנו פה מעל לשני מיליון ארוחות.
במקביל עובד הארגון גם בעזה, בשיתוף פעולה מלא עם צה"ל. באפריל 24' נהרגו בשוגג שבעה עובדי הארגון מאש כוחותינו ברצועה. צה"ל התנצל על האירוע. כולם הניחו שאחרי הטרגדיה הזאת "המטבח המרכזי העולמי" לא ישוב לפעול בישראל. אבל כשפניתי לשף אנדרס לפני שנה בבקשה לארגן סיוע לתושבי הצפון שנמצאו תחת אש תמידית וחלקם לא יכלו להתפנות, הוא ענה בלי להסס: "ברור, ומיד".
כשהתחילה המתקפה האיראנית על ישראל ב-13 ביוני הוא שלח לי הודעה: "תדאגי לכבאים. נוטים לשכוח אותם. תוודאי שהם מקבלים אוכל, מים קרים ומגבונים. הם תמיד צריכים מגבונים".
שבועיים הארגון פעל בישראל באינטנסיביות. אני מנהלת את הפעילות, שבמסגרתה חולקו אלפי מנות אוכל כל יום לכוחות החילוץ בשטח, למפונים ולמקלטי הלילה שנסגרו מאז הפסקת האש.
אני מקווה שעד שהמדור יתפרסם יהיה כבר שלום עולמי, החטופים יחזרו ונוכל לישון בשקט. אבל אם לא, נמשיך לדאוג לארוחה חמה לאלו שחרב עליהם ברגע העולם ולהגיד להם באמצעות שניצל פריך, בשם ארגון שלם, טבחים ומתנדבים - אתם לא לבד.
באחד מבתי המלון במרכז הארץ מתגוררים כרגע עשרות מפונים. כן, שוב מפונים, הפעם מהמרכז.
הם מקבלים ארוחה אחת, ולכן נכנסנו לתמונה מיד. מצאנו מטבח מעולה ואנשים נהדרים, מחויבים לאירוע עד הקצה, מכינים את האוכל הכי מושקע: קבבים, עוף, שניצלים, צ'יפס, נקניקיות, סלט ירקות, קולסלאו ותפוחי אדמה בתנור מלאי תבלינים, שזופים ופריכים מבחוץ.
מראש אמרתי "לא חמגשיות!" תמיד בסוף יהיה בהן איזה פולקע עצוב ואורז בלי רוטב. אוכל בגסטרונומים ובכלים גדולים אמנם מחייב פריסה של בופה ותזמון של ארוחת ערב, אבל מה רע בבופה? ומה רע בקצת סדר ומסגרת ואכילה משותפת ושיחה ומפגש וקהילה?
המטבח אירגן להם את כל האוכל המגוון, החם, הטרי, בקופסאות של ארבעה ליטרים, צייר לב או כתב משהו ושלח את האוכל לדרכו. פעם בצהריים, פעם בערב.
פגשתי אותם כשרק פונו. הם הודו על המחווה, כשבמקום הפיצות של הצהריים הגיעה פתאום ארוחה חמה ומזינה. יש בתפריט פסטה עגבניות ומוקפץ צמחוני, ויש אושפלו עם גזר וקציצות עוף ויש טחינה ויש סלט. תפריט ענק, רחב, מקיף.
יש חפיפה בין הצהריים לערב, והיו כאלה שביום השלישי התלוננו על כך. אני מודה שנדהמתי. אבל אחרי רגע נזכרתי. 20 שנים של עיסוק בתחום לימדו אותי שאוכל הוא הרבה יותר מאוכל. הוא נחמה. הוא חיבוק. הוא כעס. ויותר מהכול הוא שליטה. והאוכל ששלחנו מהמטבח הטוב ביותר שאפשר לחלום עליו, עם כל האהבה והכוונה הטובה שבעולם, היה במודע וגם לא במודע עוד תזכורת לאובדן השליטה המוחלט שלהם על חייהם.
אז סליחה שלקח רגע להיזכר בזה. ננסה לדאוג שיגוונו, ובעיקר, נשתדל לייצר מעט יציבות עם הידיעה שבכל יום, באותן שעות, תהיה ארוחה חמה. תהיה לכם, המפונים, שליטה אם לאכול אותה או לא. אבל היא תהיה שם.
***
בת-ים וטמרה, רמת אביב וסורוקה - כל נקודת נפילה כזו שונה כל כך מנקודת נפילה אחרת, ועם זאת, יש להן אנטומיה דומה. יש חורבן והרס, ואנשים שלפני רגע חיו או עבדו שם, יש צוותים אדירים של כוחות והצלה, יש רשות מוניציפלית שמנסה לאתר את תושביה ולדאוג להם. אווירה של פחד ודריכות, אבל גם של התגייסות. ויש את המפונים, ההלומים, שחוזרים לזירת ההרס אחרי כמה שעות בהבנה שאולי נותרה להם הזדמנות אחרונה לחלץ שאריות של החיים מהבית שנחרב.
ויש אותנו.
אנחנו מגיעים לכל זירה כזו ופותחים שולחן. בפעמים הראשונות אמרו, "עזבו, אין צורך", אחר כך כבר וידאו שאנחנו מגיעים.
5 צפייה בגלריה
בזירה ברמת אביב. בהתחלה אמרו, “עִזבו, אין צורך", אחר כך כבר וידאו שאנחנו מגיעים
(צילום: רותי רוסו)
התור מתחיל בקטן. שוטר עוזר לנו לארגן וקורא לאנשים שלו. עובד עירייה עובר ומריח אוכל חם. הוא שואל אם אפשר. אנשים מתקבצים ומעמיסים סלט טרי ועליו טחינה חמצמצה. הם לוקחים גם ירקות כבושים ותפוחי אדמה ומרימים שניצל ביד. הכבאים יורדים מהבניין ההרוס ומנגבים ידיים במגבונים. מסביב אפודים כתומים וצהובים וקסדות, ופרצופים מכוסי אבק וזיעה יושבים עם צלחות ומים קרים.
"אני פה משלוש בבוקר", אומר אילן, שוטר מהמחוז, "לא שמתי לב שלא אכלתי כלום מאתמול בערב".
***
אחרי שתיים-שלוש זירות כאלה למדנו מה צריך להיות בכל אירוע שטח כזה:
שולחן מתקפל (אחרי שעשינו פעם אחת בופה בבגאז' של אוטו, הבנו)
מקום עם צל (אי-אפשר לשבת לאכול בשמש של יוני)
בקבוקי מים. קרים.
צלחות, מפיות וסכו"ם
כפות הגשה
אלבד, עדיף עם גומי
מגבונים
הישראלים, כך נדמה, פחות מתנדבים. אנחנו תשושים אחרי שנתיים. אנחנו חוששים. זה מובן. ועדיין, יש לנו מערך מדהים של מתנדבים שעוזרים בשינוע, באריזה, בפתיחה של שולחן באזור נפילה.
ירדן בן ארי, למשל, מביאה אוכל מראשון-לציון לזירה ברמת-גן. לפני שנתיים פינו אותה מהבית שלה בצפון בגלל המלחמה. הלילה היא הלכה לישון אצל חברה במושב כי אין לה ממ"ד בדירה. בעודנו בשטח היא מקבלת הודעה שהנפילה בעיר פגעה בדירה שלה ונשברו זכוכיות.
"אני מפונה פעמיים", היא מסכמת. ולי אין מושג איך היא ככה. מחייכת וחזקה.
***
הבת הקטנה שלי ביקשה לחזור לעבוד בדוכן התה-בובה בדיזנגוף שהיא עבדה בו לפני המערכה עם איראן. אחרי התנגדות הסכמנו, בתנאי שאלווה אותה כל הדרך ונמפה את המקלטים לאורך המסלול, כולל זה הקרוב למקום העבודה.
נתקלנו במסע באנשים הכי נחמדים שלקחו אותנו יד ביד להראות את המקום, נתנו קוד לאינטרקום והציגו קהילתיות וסולידריות ישראלית יפהפייה, שונה לגמרי ממקרי הקיצון הדוחים שרואים ברשתות החברתיות.
המקלט הקרוב ביותר לעבודה שלה הוא זה שבדיזנגוף סנטר. ירדנו לראות מאיפה מגיעים אליו ומה קורה בו.
ראשונה פגשנו את רבקה. אישה יפה, לא צעירה, יושבת על כיסא פלסטיק ומשעינה את הרגליים שלה על כיסא נוסף. השעה 17:00.
מה את עושה כאן משעה כזו?
אני נשארת פה. קשה לי לרדת ולעלות כל פעם. אני לא מספיקה.
אז תהיי פה מעכשיו עד הבוקר?
כן, הייתי גם אתמול ושלשום.
ומה את עושה עם אוכל?
אכלתי צהריים בבית.
ומה עם ערב?
אני לא חייבת לאכול ארוחת ערב.
את המקלט הענק בסנטר הסבו למקלט לילה. שיתוף פעולה ראשון ומיוחד בין העירייה, הנהלת דיזנגוף סנטר ו"אחים לנשק". מקלט הלילה נועד לאנשים שמתקשים לרדת ולעלות, למבוגרים ולאנשים עם מוגבלות, לאלו שאין להם מקלט בבניין וצריכים לרוץ למקלט רחוק, למשפחות עם ילדים קטנים ובלי ממ"ד, לחד-הוריים. לכולם.
יש בחלל הענק מזגן ואינטרנט, אוהלים ומזרנים, פעילויות לילדים, מתנדבים שתומכים, תחושת קהילה, ומאותו לילה - גם אוכל שאנחנו מספקים.
ביום שאחרי אנחנו פוגשים שם את אוולין, שמטפלת בשרה בת ה-90; את אירנה עם תינוקת קטנה בת חודש; ואת הילי שחוגגת במקלט יום הולדת 11 (והכינה עוגת שוקולד נהדרת!).
וגם את הזוג שהכיר בהודו לפני חצי שנה, הוא גרמני, היא מפה, ישראלית-אמריקאית. לפני שלושה שבועות הם החליטו לבדוק את הקשר והוא הגיע אליה לביקור, עם טיסה חזרה ב-13 ביוני. ובכן, טיסה חזרה כבר לא הייתה. הוא דווקא נראה מחויך, למרות שהוא ישן בחניון. נראה לי שקיבלנו אותו למועדון.
בשבוע האחרון פתחו "אחים לנשק" עוד שלושה מתחמים כאלה. אני מקווה שהפסקת האש תישמר ולא יהיה בהם עוד צורך.
***
400 איש בנס-ציונה, 400 איש בראשון-לציון, 500 איש בטמרה. עובדים במסות ענקיות. ואז פנייה קטנה. שמונה אנשים בחיפה שביתם נפגע, אבל לא יכלו להתפנות ממנו בגלל מגבלות שונות, ביקשו עזרה באוכל. מקום בשם "הסלטייה" לקח את זה על עצמו. הם מכינים, מסדרים, דואגים, מסיעים. המקום נפתח לפעמים גם רק בשביל שמונה אנשים. החיפאים חייבים להרים להם.
***
ארבעה מטבחים מכינים את רוב האוכל. שולחן גבוה - בבעלות חרדית, כשרות מהודרת, בקריית-גת.
דלימארק - מעדנייה בראשון-לציון בבעלות משפחתית. המקום החמוד ביותר בגוש דן. משקיעים בכל מנה את הלב שלהם.
האחים - מסעדה שהיא מוסד תל-אביבי של האחים דוקטור, שלוקחים חלק במאמץ העורף בשנתיים האחרונות באלף דרכים שונות, מכינים את האוכל הטעים בישראל ומוציאים למפונים ארוחות ברמה בינלאומית עם סלט ארטישוק ופול, קבב טלה, כרוביות קטנות צלויות בתנור.
לזאר - מסעדה ערבית בטמרה שהצליחה לדאוג למאות האנשים שנפגעו בנפילה ביישוב, לכוחות ההצלה ולמתנדבים. חרדים, חילונים, ערבים, מרכז, פריפריה. אוכל. אנחנו ביחד פה.
***
בתי החולים פנו אליי בבקשה לסייע בכריכים ללילה. הם ירדו לחניונים, צפוף ואין פרטיות, המטבחים סגורים, המסעדות סגורות, הצוות והמלווים מעבירים שם שעות ארוכות, ואין שום מקור אוכל.
בצער לא יכולתי להיענות לבקשה הזאת והיא רודפת אותי מאז.
בזמן ששורות אלה נכתבות, הפסקת אש עם איראן נכנסת לתוקף. מתי יהיה באמת הסוף, איש לא יודע.
אחרי חודשים שהמטבחים של WCK היו סגורים בעזה כי לא נכנסה כל סחורה, השבוע הם הצליחו להכניס כמה משאיות (בתיאום עם ישראל כמובן).
במקביל, אותו ארגון בדיוק מספק אוכל גם פה בישראל, לאנשים שהכי צריכים מנה חמה ומזינה וחיבוק.
חבל שאין יותר מזה בעולמנו, פעילות שליבה מלא חמלה, מלא אהבה, והיא מתעקשת להאמין באנשים.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
