את הקרואסון הטוב ביותר שאכלנו בחיינו, והשם עדנו שאכלנו שניים-שלושה קרואסונים בחיינו, פוררנו על עצמנו בתאווה באוטו בעיירה שדרות.
בדיוק סיימנו סיבובון אוכל, גומעות ארוחת צהריים אחת אחרי השנייה, נהנות מהזווית המיוחדת שיש לשמש הסתווית בעוטף ונשבעות עם כפתור פתוח במכנסיים שלא נאכל כלום עד חנוכה, בספק אם נשתה, אבל הוא היה מונח לידנו ברכב, עלים דקיקים, ברורים, שחומים, צורחים פריכות משוגעת דרך אדים של חמאה, שמרים ואפייה טרייה שמתפשטים באוטו ומסממים אותנו למצב של תת-הכרה ירודה ושיקול דעת של נרקומן ביום רע.
עם קילו וחצי אוכל בבטן גיששנו עם היד אל הקופסה. רק קצה וזהו. שוונץ קטנטן של קרואסון, בשם המקצועיות כמובן, נטעם אותו טרי וחמים כמו שאמו אלה, הקונדיטורית, ילדה אותו. הרי אין פה צדק אם נמתין שעות ואז ננסה להעריך אותו כשהוא לא בשיאו.
קצה קרואסון נשבר עם יד אחת ברמזור האדום הראשון שפגשנו. או לפחות כך היינו שמחות לספר לכם, אך זה יהיה שקר (דווקא טרנד לשקר בישראל לאחרונה). כמובן שמהרגע שגמלה בליבנו ההחלטה לשבור קצה קטנטן של קרואסון פריך וחמאתי באופן מוגזם, מתוך אינטרס להביא לקוראים שלנו עיתונות חוקרת חשובה, נקלענו לגל ירוק משדרות עד צפת. רמזורים התחלפו לירוק ברגע שראו את המבט הנואש, הפתטי, בעיניים שלנו, הולכי רגל נעלמו פתאום, שוטרים פינו לנו דרך. פה לא תהיה עצירה, קבע היקום. איש לא יטעם מהקרואסון.
עשינו את הדבר המתבקש. ירדנו לשוליים.
ושם, באזור יד מרדכי, ברכב שנדרנו כשהורדנו את הניילונים שאיש לא יכניס אליו אוכל, פוררנו על עצמנו בתאווה יריעות דקיקות של בצק שמרים עלים אפוי לכדי שלמות, בתוכו ליבה אוורירית עננית חמאתית צהבהבה ורכה, ולא יכולנו לעצור.
הקרואסון הטעים ביותר שאכלנו בחיינו היה ברכב, בשולי כביש די מהיר בעוטף עזה-פאתי שדרות, ברגע שלא מכבד איש למעט את הקרואסון עצמו.
לא סתם הגענו אל הקרואסון. הוא היה הסיום של אותו סיבוב כאמור, שבו ביקשנו לראות מה התחדש או לא התחדש בסצנת האוכל בשדרות. לאורך השנים העיירה ידעה לייצר לא מעט פניני תרבות, בעיקר בתחום המוזיקה – קובי אוז, כנסיית השכל, חיים אוליאל ולהקת שפתיים ואפילו ג׳ולייטה, אבל מן הידועות היה שגם בתחום האוכל שדרות לא פראיירית. אלא שמי הגיע לאזור? הזמרים נדדו למרכז עם המוזיקה בהופעות ועל גלי הרדיו, בעוד האוכל השדרותי נשאר קסם מפה לאוזן בקרב מקומיים ותושבי האזור.
בשנתיים האחרונות, לצד פיצוצים קשים שמגיעים מהרצועה, נוצר גם ענף חדש של תיירות שמביא המונים לחבל הארץ שהיה מנומנם ומרוצה באנונימיותו עד 7 באוקטובר. רבים יורדים לאזור מסיבות שונות, אנשי שיקום וסיוע, תלמידים של בתי ספר, קבוצות מאורגנות ובודדים.
וכשעוברים בשדרות היא שוקקת. המקומות מלאים, הרחובות מלאים, רבע מצמוץ וכל ישראלי מיד שם – בתמונות הראשונות באותה שבת, טנדר עמוס מחבלים נוסע פה, יורה לכל עבר, ובהמשך ההשתלטות המחרידה על תחנת המשטרה.
אנחנו בכוונה לא נמשיך בפירוט. כולם מכירים אותו, ומי שלא – זה מרחק גוגל מכם. המטרה פה היום היא להגיד לכם איפה כדאי לעצור בפעם הבאה שתגיעו לאזור – כחלק מהתנדבות, סיור מהעבודה, טיול אופניים או פשוט כי בא לכם קרואסון שמימי.
הרשימה חלקית, שדרות מלאה מקומות קטנים. פה כדאי לאכול בוריק (תרשמו – לה בוריקה), וכאן סושי ומוקפץ (סושי מוטו המושקעת), אבל ההמלצה הגורפת שלנו היא בואו לשדרות. עכשיו גם, טפו-טפו, אין קסאמים. יש רק פלורליזם ישראלי נדיר, תוצאה של מועצה חזקה ומתפקדת, גרעינים תורניים שהביאו אוכלוסייה חזקה ומשכילה, קיבוץ עירוני והרבה סטודנטים שלומדים במכללת ספיר וגרים פה. עיירת הפיתוח האיקונית נמצאת אחרי המלחמה בתפוסה מלאה – ובתי האוכל שלה בהתאם.
בואו עם כיפה או בשורטס, עם קעקועים או כיסוי ראש. היא תחבק אתכם אליה.
הילי – בית מאפה
רק לפני כמה חודשים פתחה אלה פנחסוב את המאפייה המקומית האיכותית הזאת ממש במרכז העיר ונתנה לה את השם הילי, כמו בתה הבכורה. שתי ילדות היא מגדלת כרגע, עסק פרטי ותינוקת אמיתית, אתגר רציני. אלה בוגרת בית ספר בישולים במגמת אפייה ועבדה באוריוס, עכשיו היא מדפדפת קרואסון דובאי מפוצץ בקרם פיסטוק וקדאיף במטבח האחורי הקטן.
המקום חגיגי, בהיר, מצוחצח, היצירות מונחות כתכשיטים לתצוגה במקרר, ואת כל היופי נוטף החמאה הזה היא מכינה ביד בעצמה: עוגת גבינה אפויה וטארט ברולה צלוי, מאפה עלים ושוקולד וגם מאפים מלוחים. לכל אלה כשרות מהודרת שמתאימה לאוכלוסיית המקום, אבל גם לשכבה הולכת וגדלה של שומרי מצוות שרוצים איכות ומוכנים ויכולים לשלם עליה.
בקטנה: מול הילי, תחת אותה בעלות, פתחו לאחרונה גם את ״מילה״, מסעדת שף כשרה למהדרין עם מטבח חלבי ופסטות בעבודת יד. המסעדה פתוחה לארוחות ערב ואומרים שהיא נהדרת.
הרצל 20, שדרות. טל': 050-2822421
אבו בשרים
שני שיפודי ענק מסתובבים בפינת המקום, על הבשר סימני חריכה ושומן זולג. אבל כל ישראלי יודע ששווארמה היא כמו ביצת הפתעה - לא תדע עד כמה הבשר רך, איך הוא מתובל, מה איכותו, עד שלא תטעם. אז טעמנו. בהחלט. את שני הסוגים. עם טחינה חמצמצה ואורז עם תבשיל שעועית, וקיבלנו את הפרס שחלמנו עליו בבית, הפתעה שהיא שווארמה. טעמי הצריבה מתערבלים בתוך עסיסיות הבשר והשומן (הלא-מוגזם!), העגל מעדן את העוף, הטחינה מסוככת על הכול, נבלעת ונספגת, והתיבול נכון, חזק, בועט, לא מקושקש. בדיוק כמו ששווארמה ישראלית בשדרות צריכה להיות. מהטובות שטעמנו בארץ.
בן יהודה 13, שדרות. טל': 053-7105078
החומוס של טחינה
הרבה חשיפה קיבלה הרשת הזו, שזה הסניף המקורי שלה, כתוצאה מהחיבור למשפחתו של קית׳ סיגל, החטוף מכפר עזה שחזר אלינו בינואר. הסניף של שדרות היה המקום הראשון שנפתח בעיירה אחרי 7 באוקטובר. אייקון של תקומה ותקווה ואוכל חצוף מקומי, של זקיפות קומה מול קושי אינסופי, של כריזמה ויופי וקסם אישי שיש רק לישראלים, ואם להיות יותר ספציפיות, מהסוג שיש רק לישראלים בעוטף ואותו גילינו כולנו רק בגלל האסון.
הסניף שוקק חיים, עם אווירה היפסטרית. צוותי תקשורת מחו״ל שנמצאים בארץ, שדרותים בהפסקת צהריים, סטודנטים ביום חופש. אשכרה צריך לחכות לשולחן, וזה לא שהמקום קטן.
הזמנו את מנת הדגל – חומוס רמזור, עם רוטב עגבניות טרי ופלפלים ירוקים, הגרגירים הקטנים רכים ונמסים בפה והטעם עמוק ואדמתי. חומוס נהדר עם טוויסט מקומי חמוד ואווירה טרנדית שמתעלה על זו של רוטשילד תל-אביב. איזו סצנה שוקקת גילינו פה!
הרצל 51, שדרות. טל': 077-7015360
פי-תסביך
המקום המקורי של היוצר חיים אוליאל, שהיה בעבר בית קפה, שוכן בצריפון קטן על הכביש הראשי. מי לא הגיע לפה? אנשי יצירה ואנשי תקשורת, אמנות ופוליטיקה. האווירה של פאב שכונתי, הניהול עדיין משפחתי ומנת הדגל עברה משישי לאמצע השבוע – כבר פחות סביח עם תסביך ויותר שניצל פריך, דקיק, רותח, בתוך חלה טרייה.
מה לשים לכן?
מה שאתה שם לך.
קיבלנו תוספת של סלט כרוב סגול ומטבוחה, בלי חומוס, והצדק היה עם בעל הניסיון. השילוב נהדר, לא כבד, ואף שזאת הייתה כבר ארוחה שלישית שלנו, חיסלנו.
אם הגעתם לשדרות ולא אכלתם פה, כנראה לא הגעתם לשדרות.
הרצל 37, שדרות. טל': 054-9115722
קפה קולטורה
צמוד לסינמטק, במקום שבו מסתובבים הסטודנטים מספיר, פתחו לאחרונה הבעלים של סניף החומוס של טחינה בית קפה שוקק, מקסים, שכונתי אבל קפדן. הקהל צעיר, הסנדוויצ׳ים פצצה (הלכנו על סלק וגבינת עיזים והוא היה נדיב, מושקע, טרי מאוד, עם לחם לא ספוג). והקפה פה היה כל כך טוב שבוקר אחר כך, כשהתעוררנו במרכז הארץ, התלבטנו כמה מופרע יהיה לנסוע עד שדרות לקנות קפה טו גו. כי בכזה אנחנו חושקות.
הדגל 4, שדרות. טל’: 058-4625751
סנדוויץ׳ מלחם דגנים עם סלק צלוי וגבינת עיזים
הוא מסוג הכריכים שאוכלים רק בחוץ, ולמה בעצם? כל כך פשוט להכנה, בוודאי אם משתמשים בסלק צלוי בוואקום.
החומרים (ל-2 כריכים)
1 סלק צלוי קלוף גדול – אפשר לצלות בתנור בנייר אלומיניום 45 דקות בחום גבוה או לקנות בוואקום
60 גרם, כ-4 כפות, גבינת עיזים רכה כמו פרומעז
צרור יפה של רוקט טרי, ללא גבעולים
1 כפית בלסמי מצומצם
1 כפית שמן זית
מלח ופלפל שחור בשפע
4 פרוסות לחם דגנים איכותי
ההכנה:
1. פורסים את הסלק הצלוי.
2. מורחים על פרוסה אחת את גבינת העיזים ועל הפרוסה השנייה מסדרים את פרוסות הסלק.
3. מתבלים במלח ובפלפל את צד הגבינה ואת צד הסלקים.
4. שמים על הסלקים ערימה יפה של רוקט וזולפים עליה קצת שמן זית ובלסמי. מתבלים שוב במלח ובפלפל גם את הרוקט. סוגרים את פרוסת הגבינה מלמעלה, חוצים באמצע ואוכלים.
טיפ!
השבוע חוגגים במוזיאון אנו הקסום ובשלוחותיו את פסטיבל החלה הראשון בעולם, עם סדנאות קליעה, סיורי חלות ברחבי הארץ, ביקור במפעל רולדין, מיצב של האמן אילן פלד, פיקניק משפחות ומה לא. תיכנסו לעמוד הבית ותמצאו מה מתאים לכם. יש סיכוי לא רע שניפגש.
כמה קסם מביא אלינו מוזיאון אנו בשנים האחרונות, דרך אגף האוכל שלו FOODISH, שלא קופא על השמרים ובכל פעם מוצא מחדש איך לארוז את חיי היומיום הקולינריים שלנו לפעילות משפחתית מרתקת, אינטראקטיבית, טעימה. אז השבוע הם חוגגים במוזיאון ובשלוחותיו את פסטיבל החלה הראשון בעולם, ובמסגרתו ייערכו סדנאות קליעה, סיורי חלות ברחבי הארץ, ביקור במפעל רולדין (אגב, זאת ה-עונה לבקר במפעל), מיצב של האמן אילן פלד, פיקניק משפחות ומה לא. תיכנסו לעמוד הבית ותמצאו מה מתאים לכם. יש סיכוי לא רע שניפגש.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
