אתחיל מהסוף: זה לא בשבילי. אני לא קהל היעד. לא בגיל, לא באופי ולא ברעש. במידה רבה, אולי ראוי לקחת את הביקורת הזו בערבון מוגבל, כי בהחלט ייתכן שיש קהלים שיעופו וייהנו מכל מה שיש לז'אנר הזה להציע. מה שבטוח: זאת הארוחה היקרה ביותר שאכלתי השנה, בטח מאז שהתחלנו את המדור הזה לפני כשנתיים.
הסיבה שהגעתי ל"זאתי" היא ההכרה שהז'אנר השולט והפופולרי ביותר בתעשיית המסעדנות בישראל בסוף 2026 הוא ז'אנר "מסעדות האווירה". עם סופה של שנת תשפ"ו, אפשר לדבר על המשך התעצמותה של הסצנה הקולינרית: הסטנדרטים עולים ומגיעים גם לפריפריה, קבוצות השפים מתרחבות, מהפכת הכשרות כובשת חלקים נרחבים לאור היעלמות התיירים, והשיפודיות והשווארמיות בשיאן.
מסעדת זאתי. יש אווירה, יש פאר, אבל האוכל עוד לא שם
(צילום: דוד מויאל)
לצד נקודות אלו ניצב מה שאני מכנה "ז'אנר האווירה". מודל שאת יסודותיו הניח אייל שני בימי "הסלון" של תחילת המילניום, כשבהמשך הוא שוכלל למקומות רחוקים מתל אביב כמו "כרמים" או "ספרה", שמציעים קונספט שבו האוכל הוא רק חלק משורה של ערכים נוספים: די-ג'יי, מתופפים, תאורת מועדונים והרבה רהב.
"זאתי" היא פרי עמלם החדש והמנצנץ של ארבעה חברי ילדות ותיקים, שלושה מתוכם ירושלמים, שעוד לפני גיל שלושים הקימו בירושלים ולאחר מכן בתל אביב מסעדות גדולות ומצליחות. כעת הם חונכים את הטריטוריה החדשה והמדוברת ביותר שלהם, הממוקמת על הטיילת של תל אביב, כשעל הקולינריה אמון השף והשותף דניאל מרציאנו.
המסעדה נפתחה על חורבותיהם של מוסדות מכובדים למדי - "הרברט סמואל" המיתולוגית של יונתן רושפלד, שפעלה בחלל העצום הזה במשך שנים, לאחר מכן "קילומטראז'" הצנועה של עידן בושארי (פומפי).
הביס של יהונתן: מסעדת זאתי
(צילום: יהונתן כהן)
כמצופה בז'אנר, ב"זאתי" מחפשים לייצר אפקט "וואו" מיידי. זה מתחיל בשלט הנוצץ ברחבה, בעמדת המארחת החיצונית ובשירות החנייה. שם נכנסים אל דרמה עיצובית: משחקי תאורה שהגוון השולט בהם הוא אדום לוהט, מדרגות מרופדות בשטיח אדום, ושולחנות שמקיפים בר מרכזי, שגם הוא, איך לא, צבוע באדום (צבע שאהוב עליי כידוע, ועדיין התחושה הייתה מוזרה).
מסעדת זאתי. דרמה עיצובית בגוון אדום בוהק
(צילום: עידו פלאש)
מסעדת זאתי. השפעה של דובאי ומסעדות אווירה
(צילום: עידו פלאש)
המטבח מוצפן בקומה העליונה, הקירות החשופים מעוטרים באבנים גדולות שמייצרות תחושה של מערה מעוצבת עם נוף לים, ובמיקום בולט ניצבת עמדת די-ג'יי ולצידה עמדת מתופף. המוזיקה מנוגנת בווליום גבוה ,לפעמים גבוה מדי, אך כזה שעדיין מאפשר שיחה. על השולחנות, באופן שלא בהכרח מתכתב עם השאיפות, אין מפות.
כמצופה בז'אנר, ב"זאתי" מחפשים לייצר אפקט "וואו" מיידי. זה מתחיל בשלט הנוצץ ברחבה, בעמדת המארחת החיצונית ובשירות החנייה. שם נכנסים אל דרמה עיצובית: משחקי תאורה שהגוון השולט בהם הוא אדום לוהט, מדרגות מרופדות בשטיח אדום, ושולחנות שמקיפים בר מרכזי, שגם הוא, איך לא, צבוע באדום
כשמתיישבים, הדיסוננס העיצובי מוליד תהיות. שותפי לארוחה מיהר לשאול את המארחת מהו הרעיון העיצובי של המקום, ששונה כל כך מגלגוליו הקודמים של החלל, אך היא לא ידעה לענות. הוא לא ויתר ושאל גם את המלצר, שגם הוא לא ידע לענות, אבל הבטיח לספק מענה עד סיום הארוחה. ספוילר: תשובה לא קיבלנו.
אפילו השירותים, אליהם מגיעים דרך גרם מדרגות שמוליך למבוך אדמדם וממותג, כוללים שתי כניסות ללא שום סימון של גברים או נשים. בסדר, מקום בתחילת דרכו, בטח ישימו שלט בקרוב.
ועכשיו, למה שבאמת מעניין: מה אוכלים?
התפריט ממוקד יחסית, והעין נמשכת מיד לשני אלמנטים: הראשון הוא המחירים, שמרגישים גבוהים באופן קיצוני. נכון שלצאת למסעדה ב-2026 זה מזמן לא אירוע לכל כיס, בטח במקומות שמכוונים גבוה, אבל כאן המריאו עוד יותר: מנות ראשונות שמגרדות את ה-100 שקלים מלמטה ועד ל-170 שקלים ליקרה שבהן (שקדי עגל על חלה).
בעיקריות, המנה הזולה ביותר מתחילה ב-168 שקלים ומגיעה עד 350 שקלים עבור צלעות כבש. האלמנט השני הוא הניסיון לייצר פרשנויות מודרניות לאוכל עממי.
מסעדת זאתי. נקודת התורפה היא התמחור
(צילום: דוד מויאל)
כך היה עם מנת הפתיחה שלנו - קרוקט פלאפל (96 שקלים). מדובר בשני ריבועי פלאפל מטוגן שמשמש כבסיס לטונה טרייה קצוצה ומעורבבת, עם תוספות קלאסיות כמו סלט, כרוב, טחינה ועמבה. התוצאה הסופית אכן הרגישה כמו פלאפל, שזה נחמד, אבל טעמיו החזקים השתלטו לחלוטין על הדג והבליטו מליחות מוגזמת.
לצד הראשונות הזמנו לחם בריוש (54 ש"ח) עטוף בגלייז דבש מעושן, לצד טחינה, סלסלת עגבניות ושום קונפי. התוספות היו גנריות לחלוטין, אך הלחם עצמו היה משובח ובוצע לעילא. נקודת התורפה היחידה שלו הייתה התמחור.
המלצר המליץ על סלט מלפפונים (86 שקלים) כרענון, והוא צדק. הסלט היה נדיב, רענן ועשיר בטעמים אסייתיים של חמוץ וחריף. אלא שלמרות שהיה מוצלח כשלעצמו, הוא לא הרגיש קשור ליתר המנות הים תיכוניות בשולחן. מדובר בניגוד שלא עבד.
כשמתיישבים, הדיסוננס העיצובי מוליד תהיות. שותפי לארוחה מיהר לשאול את המארחת מהו הרעיון העיצובי של המקום, אך היא לא ידעה לענות. הוא לא ויתר ושאל גם את המלצר, שגם הוא לא ידע לענות, אבל הבטיח לספק מענה עד סיום הארוחה. ספוילר: תשובה לא קיבלנו
המשכנו לסביצ'ה ירושלמי (94 שקלים), וניסינו להבין מה בדיוק ירושלמי בו. הלחם הדקיק עם השומשום ששימש כברוסקטה? הזעתר? במקום שמכוון כל כך גבוה, צריך לייצר נימוק קולינרי חזק הרבה יותר, או שיקראו למנה בשם אחר. מה גם שהגספצ'ו בקרקעית היה אנמי לחלוטין.
הראשונה האחרונה להגיע הייתה נאמס מוח (118 שקלים). מנה שנשמעה מסקרנת על הנייר, אך בפועל הגיעו שלושה סיגרים דקיקים וקצרים לצד שלושה עלי חסה קטנים. בצד חיכו להן מטבוחה ואיולי לטבילה. מילוי המוח היה עדין עד חסר טעם, והפער בין הציפייה והמחיר למציאות היה מאכזב.
מסעדת זאתי. מה הופך את הסביצ'ה לירושלמי?
(צילום: דוד מויאל)
ואז הגיעו העיקריות, ושם הדיסוננס רק גבר. אם עד עכשיו המנות היו לפחות מרהיבות בפרזנטציה ובצלחות, העיקריות הוגשו על צלחות קטנות מדי (אחת מהן גם הייתה שבורה בקצה), והתחושה הייתה של פרופורציה מוזרה ולא מתאימה. סטייק הסינטה (כ-250 גרם, 198 שקלים) היה דווקא עשוי כהלכה, וביחד עם רוטב ציר הבקר וקוביית תפוחי האדמה היה ראוי וטעים.
מנגד, מנת הפטוצ'יני בר ים (168 שקלים) שהבטיחה חמאת לימון, מרווה ויין לבן, התגלתה ככשל גדול. על הצלחת הקטנה הונח פילה בר ים צלוי לעילא שנטרף כלא היה, אך לצידו הוגשה כמות מזערית של פסטה (בהערכה גסה ולא מחייבת, לא יותר מ-100 גרם) שסבלה מחמיצות אגרסיבית ולא מאוזנת, שפשוט לא אפשרה לאכול ממנה. הפסטה נותרה בשלמותה על הצלחת אחרי ביס אחד.
חשבון בבקשה
(צילום: יהונתן כהן)
כשארוחתנו התקדמה, נעים היה לראות את המקום מתמלא לגמרי ואת הווליום של הדי-ג'יי עולה, אבל מבט זריז בתפריט הקינוחים הספיק כדי לוותר. גלידה אמריקאית ב-76 שקלים זה כבר קצת מוגזם, גם עבורי.
לסיכום
צריך לומר את האמת: זאת(י) לא הייתה חוויה מרשימה. המקום מושקע, יש פה ניסיון אמיתי של אנשים עם רזומה מוכח, אבל "זאתי" זקוקה לעוד המון ליטושים. כך או כך, עם ההצלחה של חברי הילדות הירושלמים אי אפשר להתווכח, וכנראה שאני ושכמותי פשוט איננו קהל היעד.
