"אז הייתי חודשים וחצי על ציפרלקס והפסקתי אחרי חודשיים מבלי להיוועץ בפסיכיאטר. בזמן שהייתי על הכדור הייתה לי פגיעה רצינית בתפקוד המיני: חשק ירוד, בעיות זקפה אבל עוד יותר הרגשתי פחות עונג מיני. פיזית באיבר המין יש פחות תחושה של עונג, ואפילו עונג ממגע מיני כמו נשיקות ירד משמעותית. לפני חודשים החשק והתשוקות חזרו, אבל לא לגמרי. עדיין נשארו האפקטים שתיארתי, פשוט חלשים יותר, אבל נשארו. ואז ראיתי שיש מקרים לא כאלה נדירים של אנשים שלא חזרה להם המיניות והתשוקה למה שהיה לפני במשך שנים על גבי שנים קדימה, וחלק אף פעם. אם הייתי יודע על זה לא הייתי מתחיל ציפרלקס, ונוראי שהפסיכיאטרים לא מוסיפים את המידע הזה כדי שיהיה אפשר לקבל החלטה מבוססת".
נוגדי דיכאון עלולים לפגוע בחשק המיני
האם נטילת נוגדי דיכאון מביאה לפגיעה בלתי הפיכה בתפקוד המיני? הפוסט הזה, שפורסם באחת הקבוצות ברשת, נגע בעצב חשוף של אלפי מטופלים - גברים ונשים – שנוטלים תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת ה-SSRI. תופעת הלוואי הזו, שעד לא מזמן דובר עליה בחדרי חדרים בלבד, נושאת שם רפואי רשמי: PSSD – Post-SSRI Sexual Dysfunction. מדובר בפגיעה בתפקוד המיני שנמשכת גם לאחר הפסקת התרופה, ומתבטאת באובדן חשק, ירידה בתחושת העונג, קושי בזקפה או באורגזמה, ולעיתים גם נימול באיברי המין.
מחקר חדש שפורסם בכתב העת המדעי Epidemiology and Psychiatric Sciences מצביע על כך שבמספר לא ידוע של מטופלים, התפקוד המיני אינו חוזר לרמתו הקודמת גם חודשים ואף שנים לאחר הפסקת התרופה - תופעה שמציבה סימני שאלה קשים בפני עולם הפסיכיאטריה. מצד שני, הנושא עדיין שנוי במחלוקת וישנם אנשי מקצוע שיישבעו שהדבר אינו נכון. היכן נמצאת האמת? ביררנו.
לדברי ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש, חשוב להבין קודם מה קורה בזמן נטילת התרופות עצמן. "פגיעה בתפקוד המיני בעת השימוש ב-SSRI היא תופעה מוכרת”, הוא אומר. “אנחנו יודעים שבמובן מסוים זה משחק אכזרי של אלוהים: שאם משפרים את מצב הרוח ומעלים סרוטונין, איכשהו זה הרבה פעמים מלווה בפגיעה בתפקוד המיני. כל התרופות מהמשפחה, פחות או יותר, עושות את זה - חלקן יותר וחלקן פחות. יש כאן אפקט רוחבי".
ד"ר אורן טנאצילום: טל גבעוניההשפעות עצמן, הוא מוסיף, עשויות להתבטא בדרכים שונות. “מה שאנחנו רואים הרבה פעמים זה קודם כל ירידה בליבידו, ירידה בחשק. לפעמים נראה גם פגיעה בזקפה או ברטיבות אצל נשים. עם זאת, הוא מציין כי "מה שהכי שכיח הוא עיכוב בשפיכה או בהגעה לאורגזמה. זו תופעת לוואי שיכולה להיות עם יתרון מסוים, כי לעיתים משתמשים בה לצורך עיכוב שפיכה מוקדמת, גם אצל מטופלים שאינם סובלים מדיכאון או חרדה. עם זאת כאשר נדרש זמן רב מדי כדי לסיים את האקט, זה יכול להפריע גם לבן או בת הזוג וגם למטופל עצמו שכבר מתעייף. אלה סוגי הפגיעה שאנחנו רואים, והן די שכיחות בטיפול בתרופות מהמשפחה הזאת".
בנוסף, הוא מציין כי באופן כללי חרדה ודיכאון - מצבים רפואיים המביאים מלכתחילה לנטילת תרופות אלה, יכולים להביא בפני עצמם לפגיעה בתפקוד המיני. "אני תמיד אומר למטופלים שחרדה ודיכאון הם בוודאי לא חברים טובים של תפקוד מיני נהדר. ולכן לפעמים עם השימוש בתרופות, בנטו, יש הטבה, ובוודאי היעדר החמרה של התפקוד המיני".
נושא שנוי במחלוקת
אבל בעוד תופעות הלוואי בזמן הטיפול מוכרות ונחקרות היטב, דווקא מה שקורה אחרי הפסקת התרופה הוא שמעלה שאלות קשות, וגם לא מעט ויכוחים. "עכשיו אתה נכנס למשהו שהוא קצת יותר שנוי במחלוקת", אומר ד"ר טנא. "האם אחרי שמפסיקים את הטיפול נמשכת לפעמים פגיעה מינית או פגיעה בתפקוד המיני? היום הספרות נוטה לומר שהתשובה היא חיובית. הרבה יותר קשה לחקור את זה, אבל ההנחה היא שזה כן קורה באיזשהו פלח של מטופלים, שאנחנו לא יודעים מה אחוזם".
כשמנסים להבין מדוע זה קורה, גם המדע מתקשה לספק תשובה ברורה. "אין הסבר פיזיולוגי שמסביר את זה", הוא אומר. "בזמן השימוש בתרופה מהמשפחה של ה-SSRI יש לכאורה הסבר. התרופות האלה, כל התרופות שיש להן השפעה סרוטונרגית, משפיעות על משק חיי המין שלנו. זה קשור כנראה ליחסי הגומלין שבין סרוטונין למוליכים עצביים כמו דופמין ונוירואדרנלין, אבל זה משהו שאנחנו מכירים. כשהתרופה כבר לא במערכת, לכאורה לא אמורה להיות סיבה, אז אין הסבר פיזיולוגי למה חלק מהאנשים ממשיכים לדווח על תסמינים".
ד"ר אורן טנא, פסיכיאטר: "חשוב לשתף מטופלים בתופעות לוואי משמעותיות של תרופות - אבל אין אפשרות לפרט כל תופעה - יש עשרות, בוודאי לתרופות ותיקות, ובמקרה זה מדובר בתופעת לוואי שלא כולם מסכימים לגביה, שכיחותה לא ידועה, היא לא מופיעה בעלון לצרכן של התרופה, והיא עלולה מאוד להפחיד מטופלים ולגרום להם שלא להשתמש בתרופה שהיא לעתים מצילת חיים"
לדבריו, ייתכן שהתופעה רחבה מהמתועד במחקרים. "ההנחה היא שיש תת-דיווח. אנשים לא תמיד מקשרים. כן יש אנשים שמתלוננים בעיקר על ירידה בהנאה: פחות תחושה, פחות ריגוש באיברי המין - לצד תלונות על פגיעה בזקפה וגם עיכוב בשפיכה. אבל אחת התלונות המשמעותיות היא שיש פשוט פחות תחושה". גם הפערים בין נשים לגברים אינם ברורים לגמרי. "אני לא יודע להגיד אם זה יותר בנשים או בגברים", הוא מודה. "ממה שראיתי, גברים כנראה יותר מדווחים, נשים מדווחות יותר על חומרה. התסמינים יותר חמורים אצל נשים כשהן מדווחות"
גם בתוך הקהילה הרפואית עצמה אין תמימות דעים. "יש רופאים שיגידו שזה לא נכון, שמטופלים לא זוכרים מה היה לפני, ושבעצם הם חזרו למה שהיה קודם. יש פה הרבה מקום לפרשנות, וקשה לחקור את התחום הזה", מציין ד"ר טנא ומוסיף כי הדרישה לפרט את כל תופעות הלוואי של תרופה מסוימת כמעט בלתי אפשרית.
"חשוב לשתף מטופלים בתופעות לוואי משמעותיות ובוודאי מסוכנות של תרופות - אבל אין אפשרות לפרט כל תופעה - יש עשרות, בוודאי לתרופות ותיקות״, הוא אומר. "במקרה זה מדובר בתופעת לוואי שלא כולם מסכימים לגביה, שכיחותה לא ידועה, היא לא מופיעה בעלון לצרכן של התרופה, והיא עלולה מאוד להפחיד מטופלים ולגרום להם שלא להשתמש בתרופה שהיא לעתים מצילת חיים. מצד שני, יכול לבוא מטופל שבאמת יגיד: 'אם היו אומרים לי מראש, אולי לא הייתי לוקח את התרופה'".
לא להפסיק את הטיפול בבת אחת
מה אפשר לעשות כשזה קורה? כאן התשובות הופכות מורכבות עוד יותר. "אין טיפול שאנחנו מכירים", מציין ד"ר טנא. "לרוב, ממה שאני מבין, זה חולף. זה לוקח זמן, אבל זה חולף. מה שמתואר בספרות זה בין שבועות לחודשים, ולפעמים לשנים, אצל חלק מהמטופלים".
גם הסקסולוגית והמטפלת הזוגית יפעת מקלר, מהקריה הרפואית רמב"ם, אומרת כי מדובר בתופעה מוכרת, אך לרוב זמנית. "ממה שאני יודעת, לרוב התסמינים חולפים. זה משתנה מאדם לאדם, ובעיקרון זה נע בין כמה שבועות עד חודשיים. כמובן שאם זה לא עובר, כדאי לחזור לפסיכיאטר כדי לנסות להבין את הסיבה.
"מה שחשוב לי להגיד הוא שהפסקת התרופה באופן פתאומי מאוד משפיעה על הנוירוטרנסמיטורים ויכולה להאריך את תקופת ההתאוששות. הרבה פעמים אנשים לוקחים תרופה פסיכיאטרית נגד דיכאון, מרגישים טוב ואז מפסיקים אותה וגורמים לפגיעה עצבית. זה יכול להאריך את תקופת ההתאוששות, כי זה גורם לטלטלה של המערכת".
אבל לדבריה, גם כשההיבט הפיזיולוגי מתאזן, נשארת לא פעם השפעה רגשית שמעמיקה את הבעיה. "הגורם הפיזי והגורם הנפשי קשורים אחד בשני ומשפיעים זה על זה. ברגע שהגבר נכנס ללחץ וחרדה מהתסמינים שהוא חווה, במקום לתת לעצמו לחוות את הסיטואציה המינית, את הרגע, להיות 'בכאן ועכשיו' ובכך להתעורר מינית ולהתגרות, הוא עסוק במחשבות ובחששות, הלחץ הנפשי נוכח. כתוצאה מכך רמות הקורטיזול והאדרנלין עולות , דבר המעכב את המערכת הפראסימפתטית שדרושה לעוררות מינית שמתבטאת בזקפה. כלומר, נוצר מעגל שנקרא בספרות המקצועית - חרדת ביצוע: החרדה יוצרת קושי בתפקוד - הקושי מגביר את החרדה למפגש הבא - והחרדה המוגברת מחמירה את הקושי".
יפעת מקלרצילום: אוריאן פרידנרלדבריה, במקרים כאלה מאוד חשוב לקבל תמיכה נפשית של סקסולוג או פסיכולוג - רצוי סקסולוג, כדי לעזור לגבר להוריד את הלחץ ולא להיות ממוקד בביצוע. "אם לאותו גבר יש בת זוג, הרבה פעמים הזמן של שניהם יחד מאפשר לעשות דברים מיניים שהם לא ממוקדים בביצוע אלא בתחושה, בחושניות, במגע כדי להוריד את הלחץ. מה שגורם לפגיעה זה הלחץ שלא מאפשר להיות בתוך הסיטואציה המינית".
היא אף מציינת כי במקרים שבהם החרדה נמשכת, ייתכן מקום גם לטיפול תרופתי תומך. "בגלל שזה לדעתי יושב על חרדה, כדאי כן לקבל תמיכה נפשית. כמובן שאם זה מתמשך הרבה זמן, רופאים יציעו ויאגרה או סיאליס, יתנו משהו תומך, אפילו באופן זמני. צריך סבלנות כאן. חשובה גם שיחה עם איש מקצוע מבריאות הנפש, כדי להפחית את החרדה. בדרך כלל, ברוב המקרים, החזרה לתפקוד תלויה גם באופן שבו הופסקה התרופה. קודם כל, גם השאלה אם המצב שבגללו הוא לקח את התרופות יציב. כי אם אדם היה בדיכאון ורק בגלל זה לקח תרופות זו גם נקודה חשובה. צריך להבין איך המצב הנפשי שלו אחרי התרופה".
לצד הדיון הרפואי, מתחת לפני השטח רוחשת גם דילמה אנושית לא פשוטה. הפוסט שפתח את השיחה הזו חשף את החרדה הקולקטיבית של מטופלים שנמצאים בין שתי קצוות לא נוחות: מצד אחד, הצורך הדחוף לצאת מהחושך של דיכאון וחרדה - ומצד שני, הפחד לאבד חלק מהחיים עצמם, את התשוקה, העונג והאינטימיות. ברקע עומדת גם תחושת אי-אמון גוברת כלפי הממסד הפסיכיאטרי, תחושה של חוסר שליטה: מה בעצם מספרים למטופלים, ומה נשאר בין השורות.
ד"ר אורן טנא: "חשוב מאוד שהדבר הזה יישאר בפרופורציות. הרוב הגדול של האנשים שלוקחים תרופות מהמשפחה של ה־SSRI, אמנם לפעמים סובלים קצת מתופעות, אבל בנטו, ברוב הפעמים, התרופה מאוד עוזרת"
אבל בעיניהם של אנשי המקצוע, החשש הציבורי הזה עלול להטות את הכף לכיוון מסוכן לא פחות: לוותר על טיפול מציל חיים. "אנחנו לרוב מנסים לעודד אנשים שצריכים את התרופות", אומר ד"ר טנא. "כי התרופות האלה באמת יכולות להציל חיים של אנשים ולשנות מהלך של מחלה בצורה משמעותית. אלה תרופות שמעבר לשיפור הסובייקטיבי בחיים של מטופל, הן באמת, מבחינתנו, תרופות שיכולות להציל חיים".
לדבריו, הבעיה מתחילה כשהשיח הציבורי סביב התרופות הופך למפחיד מדי. "זה לוקח למקום בעייתי כשעושים להן דמוניזציה, ולכן חשוב מאוד שהדבר הזה יישאר בפרופורציות. הרוב הגדול של האנשים שלוקחים תרופות מהמשפחה של ה-SSRI, אמנם לפעמים סובלים קצת מתופעות, אבל בנטו, ברוב הפעמים, התרופה מאוד עוזרת".
הוא מבקש לסיים במסר מאוזן. "בסופו של דבר לכל תרופה יש תופעות לוואי, וכל תרופה צריך לשקול בכובד ראש את היתרונות מול החסרונות. יש הרבה פחד מתרופות פסיכיאטריות. ה-SSRI בגדול הן תרופות מאוד בטוחות מהמשפחה של נוגדי דיכאון וחרדה, שעושות המון טוב להרבה מאוד אנשים. כמו כל תרופה - צריך לקחת בחשבון תופעות לוואי, אבל גם להכיר ביתרונות".
