ב-7 באוקטובר, במסיבת הנובה, נרצחו שניים מחברי ילדותו של דניאל אדרי. הוא נאבק כדי להתגייס למילואים, והשלים כ-180 ימי שירות בתור נהג ביחידת יהל"ם, בעזה ובלבנון.
"הוא היה ילד של החיים. אהב טבע, גאון מחשבים. אבל מאז 7 באוקטובר משהו התחיל להשתנות", סיפרה בכאב אמו, סיגל. "המראות המזעזעים שאליהם נחשף, הריח של השריפה שהלך איתו כל הזמן. הוא היה קונה בשמים, עושה המון מקלחות ביום – בניסיון להעביר את הריח, זה היה משגע אותו. היו לו התפרצויות זעם שבהן שבר חפצים. הוא היה מתעורר באמצע הלילה מסיוט שהוא באמצע קרב. אפילו בדבר שהוא הכי אהב הוא פגע – כשניפץ את המחשב שבו היה יוצר מוזיקה אלקטרונית. אחרי כל התפרצות כזו הוא היה כל כך מצטער, מסביר לי שזה לא הוא".
לדברי סיגל, בנה שיתף אותה בחלומותיו לעתיד, ובחשש שלא יזכה להגשימם: "הוא סיפר לי שהוא חולם להקים בית עם משפחה וילדים – אבל מפחד מעצמו. הוא פחד בעצם מהעתיד שלו, מחוסר שליטה עם נפש רגישה מאוד כמו שלו".
מאז התאבדותו של בנה ב-5 ביולי, בגיל 24, סיגל שמה לעצמה מטרה: "אני מנסה לעזור לכל השקופים, הלומי הקרב שנופלים בין הכיסאות כמו דניאל, בגלל החוק היבש של המדינה. זו הזיה שילד נותן את החיים שלו ולא מכירים בו כחלל צה"ל, בגלל שבזמן שזה קרה הוא לא היה בשירות פעיל. זו התנערות מאחריות של המדינה שבעצמה שלחה אותו ללחימה. הזעקה שלי היא הזעקה של דניאל – לא רואים את השקופים, לא רואים את הלומי הקרב. יש הרבה שנופלים בין הכיסאות. זו ירייה שקופה. לא נקטעה לו יד, אבל הפגיעה היא בנפש".
(צילום: מיקי שמידט)
לסיגל יש מסר ללוחמים: "תהיו חזקים, תדברו את זה החוצה. ליבי איתכם, ואני אעשה הכל כדי שהחוק האכזרי הזה ישתנה. אחרי דניאל התאבדו כבר שניים נוספים בשבוע וחצי האחרון, זה מזעזע. חייבים לשים לזה סוף".
"לא ידענו שהמצב חמור עד כדי כך"
"ראינו שמשהו לא כשורה. הוא לא חזר אותו אלירן מהמילואים, היה משהו אחר". כך סיפרה אתמול ג'ני, אמו של אלירן מזרחי. "הוא ניסה להסתיר את זה אומנם, אבל זיהינו שהוא חסר סבלנות ועצבני. הוא היה עם משקפי שמש וכמעט שלא הסיר אותם מהעיניים, כחלק מההסתרה".
אלירן מזרחי מענתות, בן 40, היה לוחם מילואים בחיל ההנדסה הקרבית, נשוי ואב לארבעה, שלחם בעזה חצי שנה. ב-7 ביוני 2024, יומיים לפני שהיה אמור לחזור להילחם ברפיח, הוא שם קץ לחייו.
"לא ידענו שהמצב חמור עד כדי כך", אמרה ג'ני. "הבנו שהוא לא חזר אותו דבר, היינו בטוחים שהמלחמה פגעה בו. אבל מכאן עד לפוסט-טראומה ולשלוח יד בנפשו – המרחק הוא רב.
"אלירן נפצע כמה פעמים לאורך הלחימה, והתעקש להתייצב פעם אחר פעם. הוא אמר שאין מצב שחברים שלו נכנסים לרפיח והוא לא איתם. הוא השלים 178 ימי מילואים, בכוח הראשון שנכנס לעזה. הצבא לא התקדם בלעדיהם. הוא היה במקומות הכי קשים: בציר 232, במתחם הנובה, המראות הראשונים שם צרבו את הנפש שלו, ואחרי זה במלחמה כשהוא ראה את החברים שלו במצבים מסכני חיים ומפחידים".

על האתגר במעברים בין הלחימה בחזית לשגרה, בתקופות שבין סבבי המילואים, סיפרה האם: "אלירן לא הצליח לחזור לעבודה. בשטח הוא היה בפיק אדרנלין גבוה מאוד, כשמתעסקים בפיקוח נפש, חיים או מוות. ואז משם, המעבר לחזרה לשגרה הוא חד מאוד. עכשיו, הסדירים והמילואימניקים עסוקים ודרוכים בפעילות כל הזמן – כשיחזרו לחיים והטונים ירדו, דברים יצופו ומקרי האובדנות חס וחלילה עלולים לגדול".
מהצבא ומהממשלה יש לה ציפייה ברורה: "שילוו את הלוחמים, שיבינו שפוסט-טראומה זו פציעה ויטפלו בה כמו בפציעה פיזית. זה צריך להתחיל בצבא, שהוא מי ששלח אותם ללחימה, ולהמשיך בתור חברה. אלירן היה גבר-על, האנטיתזה לפרופיל של אדם שעלול להתאבד. ואם הבן שלי עשה את זה לעצמו – כל אחד עלול לשלוח יד בנפשו. הקמנו עמותה לזכרו, 'שמחת אלירן', במטרה לסייע ללוחמים פוסט-טראומטיים ולמשפחות שלהם, לתת כלים להבין מה זה פוסט-טראומה, איך מזהים אותה וכלים להתמודד איתה, בלי כל הבירוקרטיה. צריך לדבר, זו לא בושה להיות פוסט-טראומטי".
"הרגשתי שאני מתחננת 'רק תצילו את הבן שלי'"
"עוד כשהיה בחיים בר אמר לי: 'שירתי בצבא, המדינה צריכה לעזור לי'. כיום, כאמא שכולה, איך זה ייתכן שמי שעוזרת לי זו עמותה פרטית, והמדינה עדיין לא? אני מרגישה שאני צריכה למלא אחרי הצוואה של בר, לזעוק את הזעקה הזו ולהביא להכרה". כך סיפרה בכאב כוכבה (כוכי) כלף.
בר כלף, לוחם ומפקד לשעבר בחטיבת כפיר, הצית את עצמו באמצעות חומר דליק. לדברי משפחתו הוא עשה זאת בעקבות החלטת משרד הביטחון לא להכיר בו כנכה צה"ל.
כלף פונה במצב קשה לבית החולים שיבא כשהוא מורדם ומונשם, וכעבור יומיים, ב-3 באוגוסט 2023, נפטר מפצעיו כשהוא בן 33.
"זיהיתי שקשה לו במקומות צפופים וסגורים, עם ריחות ורעשים חזקים, זיהיתי סימפטומים", תיארה אמו. "הרגשתי שהוא לחוץ. אחר כך הוא הפסיק לעבוד, וחשבתי שאולי זו רק תקופה. הוא לא הבין למה הוא לא מסתדר במסגרת, בתור בחור של מסגרות. לא הבין מה קורה לו. אמר לי שהיה לו לחץ בצבא ושזה היה מפחיד עבורו. המצב שלו הלך והידרדר. פניתי לגורמים לקבל עזרה, אבל זו הייתה סחבת. כל דבר שאתה צריך ארוך ומסורבל, המון בירוקרטיה. בעקבות היחס המתיש הזה, בר איבד ערך עצמי, את הכבוד שלו. אולי הרגיש שלא מאמינים לו, התנתק מהסביבה. הרגשתי שאני מתחננת לעזרה, 'רק תצילו את הבן שלי'. אף אמא לא הייתה רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה".
"בר", סיפרה כוכבה, "היה ילד מוצלח וערכי שגדל בתל-אביב ולמד בבתי הספר א.ד גורדון ועירוני ה'. "הסיפור של בר הוא זעקה. היה לו חשוב לתרום למדינה, והוא לא יכול היה להגיד על עצמו שהוא לא מסוגל. הגיוס לצבא הוא מהיר, אבל הבקשה להכרה היא ארוכה. הפציעות של הנפש שקופות. האנשים הקרובים לא יודעים, לפעמים גם הבן אדם עצמו. זה מסובך ומורכב, משהו נפשי שמידרדר, כמו תולעת שמכרסמת עץ, לאט-לאט".
אל תישארו לבד
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר של סה"ר או בקישור הבא.
מערך בריאות הנפש של צה"ל מספק מעטפת למשרתי צה"ל הכוללת קב"נים בחטיבות, מרפאות וקו סיוע נפשי שזמין לחיילים בסדיר ובמילואים 24/7, במספר *6690 שלוחה 4. בנוסף, עבור חיילים משוחררים, ניתן לפנות ליחידת לתגובות קרב במספר 03-6401400.
כמו כן, ניתן לפנות למרכזי החוסן או לקופת החולים כדי לקבל סיוע נפשי. מידע מלא על מספרי הטלפון ליצירת קשר עם מרכזי החוסן, עמותות הנותנות תמיכה וקופות החולים - בקישור הבא.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.25