באופן מצער למדי, השימוש בביטוי "אוכלי מוות" ביחס לימין בכלל ולאנשי הציונות הדתית בפרט הפך עניין שבשגרה בשיח הפוליטי במדינה. כינוי הגנאי נכנס לתודעה בקיץ שעבר באשמת קצינת בריאות הנפש בחטיבת אלכסנדרוני, שקראה לציונות הדתית "כת של אוכלי מוות". בהמשך הביטוי חדר גם למאבק למען עסקת חטופים, ולאחרונה הוא נשמע גם מפי עיתונאים מוכרים. היות שמדובר בביטוי רעיל וחמור שמכוון לא פעם לציבורים שלמים, אני חושב שראוי להעמיד דברים על דיוקם.
בניגוד לתופעות תרבותיות שאפשר למצוא בקרב שכנינו הערבים-מוסלמים, בקרב הציונות הדתית אין תופעה נרחבת של שאיפה למות מות קדושים. השאיפה הרווחת היא להגן על אזרחי המדינה ולהישאר בחיים, לא להקריב את החיים מראש. הקרבה כזו מתרחשת רק בלית ברירה, כדי להציל אחרים. ההאדרה של הנופלים ושל ערך ההקרבה בציונות הדתית אינה נובעת ממשאלת מוות, אלא מהרצון לצקת משמעות לאובדן, להדגיש שלמלחמה יש תכלית, ובכך למצוא נחמה. התפיסה היא שערך ההקרבה למען אחרים, המתבטא בנכונות של לוחם לסכן את עצמו, הוא ערך שאפשר ללמוד ממנו גם בחיינו היומיומיים.
הפסיכיאטר וניצול השואה ויקטור פראנקל, מחבר הספר החשוב "האדם מחפש משמעות", דיבר פעם על ההבדלים בין הדרכים השונות שבהן אנשים מתמודדים עם סבל. "יהיה חסר טעם לדבר על הבדלים בשיעור הסבל; אבל הבדל שנודעת לו חשיבות ממשית הוא ההבדל שבין סבל בעל משמעות לסבל חסר משמעות", אמר באחת מהרצאותיו, שתורגמה לעברית ופורסמה לימים בספר "כן לחיים למרות הכול". לדבריו, "ההבדל הזה תלוי כל כולו באדם הפרטי: האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל המסוים, הוא שקובע אם סבלו בעל משמעות או לא".
4 צפייה בגלריה
ויקטור פראנקל ב-1964. דיבר על ההבדל בין סבל בעל משמעות לסבל חסר משמעות
(צילום: Evening Standard / Hulton Archive / Getty Images)
מילותיו של האב השכול חגי לובר, לבנו יהונתן ז"ל שנפל ברצועת עזה, מבהירות היטב את החיפוש המתמיד אחר משמעות: "גם כשדפקו לנו בדלת, כשהודיעו לנו את הנורא מכול, תמונתך הייתה בראשנו. היא שמהלה את הכאב בתקווה, את הצער במשמעות, והיא-היא שלחשה לנו נחמה – זה לא היה לשווא, זה לא יהיה לשווא".
השכול צורב בנפשן של המשפחות השכולות מהמגזר הדתי-לאומי לא פחות ממשפחות המשתייכות לציבורים אחרים. כמו שכתבה בכאב ללי דרעי, ששכלה את בנה סעדיה לפני כשנה: "אני אוכלת מוות בוקר צהריים וערב מאז ה-20 ביוני 2024. הלוואי וזה היה נחסך ממני". לא פלא שהיא נאלצה להבהיר את עובדת החיים הפשוטה הזו: זו אותה ללי דרעי שהואשמה בטור שהתפרסם בהארץ, ברשעות בלתי נתפסת, שהיא "מפגינה שביעות רצון" ממות בנה במלחמה. מבקרי המגזר הציוני-דתי כושלים בהבנת התופעה שאותה הם מתיימרים לבקר: הציונות הדתית אינה רואה מוות במלחמה כמטרה, אבל כן מפנימה בצער שהוא חלק בלתי נמנע מהמחיר הכרוך בריבונות העם היהודי בארץ, ומאמינה שהמלחמה תוביל בסופו של דבר למציאות טובה ושקטה יותר.
4 צפייה בגלריה
הבנה שגויה. לורד וולדמורט, מתוך "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"
(צילום: Warner Bros. Ent. Harry Potter Publishing Rights © J.K.R. All Rights Reserved)
אגב, כפי שהעיר בעבר הרב אברהם סתיו, השימוש בביטוי "אוכלי מוות" כלפי הציונות הדתית או הימין מעיד על הבנה שגויה הן של הציונות הדתית והן של סדרת ספרי הארי פוטר. זה לא סוד ששיעור הנופלים מהציבור הדתי-לאומי במלחמה הנוכחית גבוה במיוחד. אוכלי המוות בסדרת הספרים של ג'יי קיי רולינג אולי מזלזלים בערכם של חיי אחרים, אבל אינם שואפים למות בעצמם, להפך: הם מעוניינים בחיי נצח. בגלל זה מנהיגם, וולדמורט, מפצל את נשמתו – כך שיהיה קשה יותר להרוג אותו. למעשה, אוכלי המוות אינם מפלרטטים עם המוות, אלא נלחמים בו. נדמה שנכון יותר להשוות את הלוחמים בני הציונות הדתית לדמותו של הארי פוטר, שמוכן להקריב את עצמו כדי לגבור על כוחות האופל, במחשבה על אחרים.
בנימה אישית, גדלתי בציונות הדתית ויש לי הסתייגויות רבות מהמפלגה המתיימרת לייצג את המגזר. עם זאת, חברי המפלגה אינם "אוכלי מוות" בעיניי, והשימוש בכינוי הגנאי הזה הוא בעיניי עוול נורא, גם אם הוא מכוון כלפי נבחרי הציבור. נראה שלפעמים השימוש בביטוי "אוכלי מוות" נעשה במסגרת הניסיון ליצור סימטרייה מזויפת בין "הקיצוניים שלנו" ל"קיצוניים שלהם", בכך שבוראים מעין מקבילה למושג השהיד המוסלמי. לפעמים הוא נובע פשוט מחוסר הבנה.
כפי שרבים בשמאל החילוני מתקשים להבין את החברה הדתית-לאומית, כך רבים מתקשים להבין תופעות נוספות המתקשרות לציבור הימני והמסורתי. מה למשל גורם לבחורים לשיר ולרקוד במקום שבו התרחש פיגוע טרור, שעות או יום לאחר הפיגוע? כיצד אנשים יכולים לחגוג לצלילי השיר "תמיד אוהב אותי" בעיצומה של מלחמה מדממת, כשחטופים עוד מוחזקים ברצועת עזה? ואיך שרה בממשלה יכולה לטעון שאנחנו חיים ב"תקופה של נס"? בעיני רבים, כל זה "הזוי", "סהרורי", "משיחי".
אולי יש משהו משותף לכל הדוגמאות האלה: ההתעקשות למצוא את האור בתוך החושך, ולהאמין שחרף כל הקשיים אנחנו מתקדמים לכיוון טוב. דוגמה נוספת בלטה בתקופה הנוכחית: ברור שגם בציונות הדתית ובחוגי הימין כואבים על הנרצחים במלחמה מול איראן ועל הנזק הרב לרכוש בעקבות ירי הטילים, אבל בהסתכלות על ההשלכות ההיסטוריות, מאמינים שמבצע "עם כלביא" חיזק את ביטחונה ומעמדה של ישראל – ומרשים לעצמם לשמוח על כך. אין סתירה בין השניים.
אולי זה מה שמוציא פובליציסטים שמאלנים מסוימים מדעתם: העובדה שבציונות הדתית ובימין מצליחים למצוא משמעות גם באבל ובסבל. כשאדם שוקע בייאוש וחושב שלאסונות אין משמעות או תכלית, ולמעשה הכול סתמי בעיניו, היכולת למצוא משמעות היא אפשרות שלא נותר לו אלא לקנא בה.
