אחד ואחת הם יוצאים ממנהרות המוות. כחושים, פצועים, חלקם מדממים וזקוקים לשיקום רפואי. אבל עם דבר אחד הם יוצאים שלמים, אולי עוד יותר מכפי שנכנסו: ברוח. למרות כל מה שעברו, חרף כל מה שראו, כשהוחזקו בשבי בידי מפלצות שניסו במניפולציות שונות לשבור את נשמתם.
מה שמדהים אף יותר ומעורר כבר השתאות של ממש שמרגשת עד דמעות, הוא שדווקא בעקבות החוויה הנוראה הזו, בין חיות אדם ומתחת לאדמה, רבים מהם הרגישו כנראה לראשונה את החיבור האמיתי לזהותם היהודית.
עומר שם טוב, אלי-ה כהן ועומר ונקרט בהבדלה
(צילום: רועי אברהם ועומר מירון, לע"מ)
קיבוצניק כמו אוהד בן עמי שעשה הבדלה. קית' סיגל שביקש ממשפחתו בשבת הראשונה לאחר השחרור לא את טעמם הנשכח של הדגים ברוטב או של השניצל, אלא פשוט גביע ויין כדי לעשות קידוש. עומר שם טוב שהשתמש בגזיר נייר טואלט בתור כיפה מאולתרת, אלי שרעבי שבאין תחליף טוב יותר ערך קידוש על כוס עם מים עכורים, סשה טרופנוב שיום אחרי ששוחרר הצטלם לכל העולם כשהוא מעוטר בתפילין ומכריז "שמע ישראל", וכמובן, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ושאר התצפיתניות המרגשות שעשו כל שביכולתן כדי לשמור את השבת, להימנע מחמץ בפסח ולצום ביום הכיפורים או בתשעה באב.
הפסוק הידוע מספר תהילים, "ממעמקים קראתיך השם", מקבל כאן משמעות עמוקה בהרבה. בפרשת השבוע נקרא על הציווי שקיבל משה רבינו מאלוקים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". בפשטות הדברים, זהו ציווי על האופן שבו מאירים את מנורת המקדש. אבל העומק של תורת החסידות מעניק למילים האלה פרספקטיבה נוספת ואחרת לחלוטין: "תצווה" הוא לא במשמעות של פקודה מלמעלה אלא מלשון "צווותא", חיבור. שמן הזית הוא סמל למצוות התורה. ומתי יוצא שמן מהזית? לא צריך להיות חקלאי כדי לדעת שרק אחרי ששוחקים וכותשים אותו. צמוד-צמוד.
3 צפייה בגלריה
קית' סיגל נפגש עם משפחתו בשובו. רצה רק גביע ויין כדי לעשות קידוש
(צילום: רונן חריש, לע"מ)
גם האדם מתחבר ומצטוות ביחד עם בוראו באמצעות קיום של מצוות, דווקא כשהוא במצב של כתישה. שבור. ואז, כוח האמונה הפנימי ועצם האמונה, הליבה הפנימית של היהודי, מתגלית ומאירה עד כדי כך שהוא מוכן למסור את הנפש על קיום זהותו היהודית.
הרעיון הזה בא לעולם בשנת 1927. עשור בדיוק אחרי המהפכה הבולשביקית, שכבר הספיקה עד לאותו הרגע לחסל מיליונים ובין השאר להודיע ליהודים שגם יהדות אין יותר, האדמו"ר דאז של חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, היה כנראה היחיד שלא ממש ספר את המרגלים ששלחה המשטרה החשאית אחריו. גם בנוכחותם הוא דיבר על המסר שממנו לומדים יהודים כי לא משנה מה – הם אינם מוכנים לוותר על זהותם ונפשם.
כמעט 100 שנים עברו בין המחבלים של סטאלין לנוחבות של סינוואר. אלו וגם אלו רצו לחסל את עם ישראל, ה' ירחם, אבל לא הצליחו. כי יהודי הוא יהודי הוא יהודי. יש כאן שיעור עצום לחיים שלנו, בעיקר של אלו שמחלקים ציונים לאחרים על בסיס שמירתן, או חוסר שמירתן כרגע, של תורה ומצוות. "ההוא בכלל לא יהודי, ההיא חיה כמו אני לא יודעת מה ומתלבשת כמו גויה, והקיבוצניק הזה? סתם אוכל שפנים" – זה רק חלק ממדד הציונים שלהם. והנה באו החטופים, וכאילו לקחו על עצמם חוץ מכל מה שעברו גם ככה משא של לקח נוסף, שחשוב כל כך לתקן בחברה שלנו.
היה פעם יהודי שעבר בחלוקת הדולרים המפורסמת של הרבי מלובביץ' ולאחר שהתברך בעצמו, ביקש גם ברכה עבור אחיו שאותו הגדיר במילותיו שלו: "אחד שלא קשור לכלום ביהדות". הרבי מיהר לתקן אותו, וחידד לו כי כל יהודי, בטח אם הוא אחיו, קשור באופן אוטומטי לאלוקים מעצם לידתו בתור יהודי, וגם אם כרגע הוא משדר שהוא בכלל לא בעניינים או שהחיים אכן הובילו אותו למציאות שבה הוא פחות שולט ויודע על חיי המסורת – אין זה מעיד במאומה על מצבו האמיתי והפנימי.
אנחנו חווים את זה למשל ביום הכיפורים: הרבי הסביר שביום זה מאיר בגלוי וללא פילטרים הקשר העצמי והמובנה של נשמות עם ישראל והקדוש ברוך הוא. כמו קשר משפחתי של אבא ואמא עם בן או בת, כזה שלא תלוי בשאלה מה עשית או איפה היית. זה קורה כי הודות לצום, ה' מתקרב אלינו ביום הזה, ובכך מתעוררת במקביל הנשמה שבקרבנו ומגלה את מהותה האמיתית. מתברר שיהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום דבר אינו יכול לפגוע ולשרוט אותו.
- הרב מוני אנדר הוא דובר חב"ד בישראל ושליח חב"ד לתקשורת הישראלית
