לרגל פסח, מספרים שני חטופים ששוחררו משבי חמאס, אגם ברגר וסשה טרופנוב, על הרגעים שבהם ניסו להכניס שמץ של חג ואור לתוך החושך הגדול. עם ציורים של הגדה מאולתרת, קישוטים לסוכה בסוכות, ונר חשמלי שהפך לנר חנוכה – הם ניסו לשמור על שגרה, על רוח, ובעיקר על אמונה. בראיונות אישיים לגיליון החג של העיתון "כפר חב"ד", הם משתפים ברגעים הקטנים שהחזיקו אותם ברצועת עזה – ובתובנות הגדולות שלקחו איתם הביתה.
"לפני פסח היינו מאוכזבות, כי חשבנו שאולי עד החג נחזור כבר לבית. כשהבנו שלא נחזור לחג, ניסינו אני ולירי אלבג לעשות את החג הכי חגיגי שאפשר", סיפרה אגם ברגר בריאיון משותף עם אביה שלומי למוסף המיוחד "דרך אמונה", שהוקדש לראיונות עם חטופים והוריהם.
אגם סיפרה על ההגדה הבלתי שגרתית שקיבלה מלירי אלבג: "לירי, איתה הייתי ברוב תקופת השבי, החליטה להפתיע אותי והכינה מעין הגדות עם ציורים. היא לקחה דפים ממחברת שהייתה בדירה שבה הוחזקנו בעזה, וציירה ציורים של פסח בעיקר. היא הסתירה את זה ממני כדי שזו תהיה הפתעה, ובליל הסדר הביאה לי את זה. אני זוכרת שכשראיתי את ההגדה שהכינה ממש בכיתי".
על החג עצמו, סיפרה ברגר, בריאיון לעיתונאי מנדי קורטס: "ניסינו לעשות את החג הכי חגיגי שאפשר. לירי לקחה קצת נייר כסף שהיה בבית והניחה על השולחן. שמנו מפיות. ניסינו שיהיה מעט יותר אוכל מבדרך כלל. אנחנו בבית אוכלים קטניות בפסח, אז את האורז אכלנו".
החיילת ששבה מרצועת עזה הוסיפה: "אחר כך עברנו על החוברת שהכינה לירי. לא היה לנו כמעט עם מה לברך. נראה לי שרק חרוסת הצלחנו להכין מתמרים. אני גם זוכרת שהנחנו בצד החדר כיסא לאליהו הנביא. בכלל, זה היה חודש שבו היו קצת יותר ירקות, אז עשינו סלט, תפוח אדמה. מה שהיה אפשר".
לדברי התצפיתנית, האמונה חיזקה אותה בשבי. "הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שומר עליי", היא אמרה. "תחשוב, יום כמו 7 באוקטובר, יורים לכיוון שלי ואני נותרת בחיים. גם לפני זה האמנתי, הייתי מדברת עם הקדוש ברוך הוא לפני, אבל ביום כמו יום המתקפה זה היה הרבה מעבר. אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל כשהייתי במיגונית הדבר היחיד שאמרתי זה 'שמע ישראל'".
על תקופת השבי ברצועת עזה, היא סיפרה: "בהמשך בעזה הרגשתי שוב שהקב"ה שומר עליי. בהתחלה חשבתי שתוך כמה ימים הכול יסתיים ואני אחזור לבית. לא חשבתי אז שזה יימשך יותר משנה. במהלך התקופה היו פעמיים שבהם, מטבע הדברים, נפלנו ברוחנו. אבל זה לא פגם באמונה שלנו, שהקב"ה דואג לנו".
אבל לא רק את פסח חגגה אגם. היא סיפרה בריאיון על חג הסוכות שחגגה בשבי: "לקראת סוכות תלינו קישוטים בחדר. לירי לקחה ניירות ויצרה מהם שרשרת עיגולים כזו ותלינו אותה. אני הכנתי שלט שכתוב עליו 'חג שמח' ותלינו את זה. המחבלים לא הבינו מה אנחנו עושות".
ואיך התצפיתניות ידעו על התאריכים העבריים? "ביקשנו שיגידו לנו. סוכות זה חג של שבוע, וכנראה שלפחות באחד מימי החג קלענו לתאריך הנכון. לקראת חנוכה, אגב, ניסינו להשיג נרות ולא הצלחנו. באחד הימים הביאו לנו נר חשמלי והשתמשנו בו. באחד מימי החג, בחנוכה הראשון בשבי, בשנה שעברה, הביאו לנו נר אחד עגול והדלקנו אותו. זה כבר היה במנהרה. הוא דלק הרבה זמן, אולי בגלל החמצן במנהרה הנר דלק יותר מכפי שדולק בדרך כלל".
ומה גרם למחבלים להביא להן נרות? "ממש ביקשנו. אמרנו להם שזה חג חשוב, של ניסים. הם גם רצו לסיים עם השמירה עלינו. הם בעצמם לא חשבו שזה יימשך ככה, זמן כה רב", היא הסבירה.
מי שעוד התראיין לעיתון "כפר חב"ד" הוא סשה טרופנוב, ששוחרר גם הוא, לאחר כמעט 500 ימים בשבי הג'יהאד האסלאמי. הוא התמקד בריאיון יותר בתובנות בעקבות השבי ובאמונה שהחזיקה אותו לאורך 498 הימים שעבר בגיהינום ברצועת עזה. "אני רוצה שאנשים יודו לקב"ה על מה שיש להם", הוא אמר. "אני רוצה שמי שיקרא את הדברים שלי יהיה חיובי כלפי החיים שלו. כאשר טוב לאדם בלב, טוב גם לאחרים, לסביבתו. זה קורן. כאשר אדם עצוב זה מקרין עצבות גם לסביבה שלו, זה רע לכולם".
עוד סיפר טרופנוב: "לי בשבי לא הייתה שליטה כמעט על כלום. פעמים רבות חיי היו בסכנה והייתי בדאון. יכולתי להיכנע לדכדוך וליפול, להיות מוצף ברגשות שליליים. אבל בפועל מה שקרה זה שתמיד רגע לפני נפילה אירע דבר מסיום שתפס אותי. ואני מתכוון גם לדברים פשוטים. לדוגמה, ביום שבו אני ממש רעב ומשווע לאוכל, ואין לי כל שליטה על כך, אז לפתע בהמשך אותו יום פתאום מגיע אוכל יחסית בסדר. זה אומר אוכל שלא נשארים רעבים אחרי שאוכלים אותו. זה יכול להיות פול או עגבניות ובצל, או הרבה אורז. לא מדובר בארוחה, אבל במאכלים שאחרי שאוכלים אותם לפחות לא רעבים".
הוא סיפר כי פעמים רבות יש דברים שנדמים כרעים, אולם בדיעבד מתברר שהיו לטובה. "אצלי זה קרה לדוגמה בירי, בזמן החטיפה. אני בטוח שכל אחד שיִירוּ לו ברגל יבכה על כך ויתלונן ויאמר 'מה מר ורע גורלי'", אמר טרופנוב, "ואני יכול לגלות לך: זה באמת לא נעים... הירי פירק לי את העצם, היה לי שבר בעצם לגמרי. טופלתי שם בעזה. אבל בזכות כך קרו דברים טובים. ראשית, הסיבה לכך שלא כבלו אותי היא מפני שהייתי שבר כלי בהתחלה. הייתי עם דקירה בכתף, עם ראש פתוח וירי ברגליים. בהמשך גם נפרקה הכתף. למזלי זה גרם לכך שהתייחסו אליי יותר בעדינות. זה על פניו לא היה אמור להיות ככה. הם חשבו שהייתי קצין בצבא. הם חשבו שאני לוחם, רמבו, והיה טבעי שיקשרו אותי ולא ייתנו לי לזוז. אבל בגלל הפציעה לא קשרו אותי".
הוא סיפר כי בהמשך הוא הועבר לטיפול בבית חולים, וכשהוחזר "למקום אחר בעזה", הוא פגש מחבל דובר אנגלית, שלימד אותו ערבית. "בשבי חושבים מהר. לומדים שפה ברגע, בקליק, המוח על מאתיים", הוא אמר. "במשך כ-40 יום הייתי במקום החדש עם דובר אנגלית. אחרי זה לקחו אותי למקום אחר, ומאז כמעט עד סוף השבי לא פגשתי עוד מישהו שמדבר אנגלית כמוהו. זה היה המזל שלי שפגשתי אותו. וזה קרה בזכות כך שנפצעתי ברגל. העובדה שיכולתי להבין ערבית ולדבר ערבית עזרה לי שלא להשתגע. כי הבנתי מה קורה סביבי. כמעט בכל תקופת השבי הייתי לבד. בנוסף, העובדה שיכולתי לדבר בערבית איפשרה לי ליצור קשרים עם המחבלים ששמרו עליי".
את חג הפסח השנה הוא יחגוג במוסקבה. "אנחנו חוגגים במקום הכי טוב, מתארחים אצל הרב ברל לזר (רבה של רוסיה המלווה את המשפחה)", סיפר טרופנוב. "הוא הזמין את כל המשפחה ורוצה שנבוא. אף פעם לא ערכתי חג אמיתי. אף פעם. נראה לי שזה יהיה הסדר הראשון שלי שאעשה אותו כהלכתו והאמת שזה מאוד מרגש".
