בבית המדרש של הטוקבקים
בטור בשבוע שעבר השוויתי את נתניהו לאלישע בן אבויה, תלמיד חכם שיצא לתרבות רעה וננעלו בפניו שערי תשובה. חיים, שלא אהב את ההשוואה, כתב לי: "קראתי את הקטגוריה שלך על ראש ממשלת ישראל נעצבתי. ישנם דברים שכתבת שהם נכונים ונכון היה שייאמרו למר נתניהו, אז אולי היה מתקן את אשר קלקל. אבל באמירות שלך, אותן את תיבלת במובאות מחז"ל... את מביאה רק דברים שנוח לך... למה לא המשכת והארת את עיני הקורא גם בעובדה שרבי מאיר ענה לשואלים אותו מדוע הוא ממשיך להתחבר לאלישע בן אבויה – 'תוכו אכל וקליפתו זרק'?"
תודה, חיים, על התגובה. בעניין השיחה עם ביבי, משום מה יש לי הרגשה שהוא לא רוצה לשמוע את הביקורת שלי. בתור לשיחה עם ביבי, הרבה לפניי, עומדות משפחות החטופים ועומדים הקיבוצים בעוטף. עושה רושם שהוא לא כל כך מעוניין בביקורת בונה.
ובקשר להצעתך הלמדנית – אליה אני מצטרפת בשמחה. נקרא את האגדה שעליה המלצת, ננתח אותה ולסיום נבדוק אם היא מסייעת לטענתך שאפשר ואולי צריך להמשיך ולשאת את מנהיגותו של ביבי.
סיפור האהבה המרגש ביותר
בראשית המאה השנייה לספירה, בתקופה של התעוררות משיחית ומרידות יהודיות בלתי פוסקות, חיה בארץ ישראל חבורה צבעונית של חכמים. דמויות מפתח בחבורה זו היו רבי עקיבא, אלישע בן אבויה ורבי מאיר, שהיה תלמיד של שניהם. מתישהו, אולי בגלל תוצאות מרד בר כוכבא ואולי מסיבות אחרות, אלישע בן אבויה מפנה עורף לקהילה הלמדנית ומחפש לעצמו נתיב רוחני חדש. מה לא אמרו על אלישע במקורותינו? יש שייחסו לו אומץ ויושר רוחני ויש שהאשימו אותו בהלשנה על תלמידי חכמים ואף ברצח ילדים. אגדות הכפירה של אלישע מעידות על פנטזיות הכפירה של מי שחיברו אותן, יותר משהן מעידות על חיי אלישע. כדי להבהיר שאלישע כבר לא משלנו, מכנה אותו התלמוד "אחר".
אחד מסיפורי האהבה היפים בתלמוד, אם לא היפה ביותר, הוא סיפור אהבתו של רבי מאיר לאלישע, המורה שיצא לתרבות רעה. המספרים יצאו מגדרם כדי לתאר את העדינות והנחרצות שבה המשיך רבי מאיר ללמוד תורה מאחר. גם סופרי הדורות לא עמדו בפני היופי הזה והספרות העברית גמלה לרבי מאיר על נאמנותו.
כשאלוהים נבוך
אלישע הצליח לבלבל לא רק את הקהילה הלמדנית אלא גם את אלוהים. מה יעשו במרומים עם תלמיד חכם שסטה מהדרך? מה יעשה בית דין של מעלה עם מי שהיה "אחד משלנו" והפנה לנו עורף? אלישע מת ובית הדין הגבוה נבוך (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו עמוד ב. מתורגם מארמית):
כאשר מת "אחר", אמרו (בבית דין של מעלה): לא נדון אותו ולא נכניס אותו לעולם הבא. לא נדון אותו – כיוון שלמד תורה, ולא נכניס אותו לעולם הבא – משום שחטא. אמר רבי מאיר: מוטב שידונו אותו ואחר כך (כשיסתיים עונשו) יכניסו אותו לעולם הבא. מתי אמות ואעלה עשן מקברו? כאשר מת רבי מאיר עלה עשן מקברו של "אחר". אמר רבי יוחנן: האם זו גבורה לשרוף את רבו? אחד היה בינינו ולא הצלחנו להציל אותו, אם אוחז בידו מי ייקח אותו ממני, מי?! אמר (רבי יוחנן): מתי אמות ואכבה עשן מקברו (של "אחר")? כאשר מת רבי יוחנן פסק העשן מקברו של אחר.
רבי מאיר, כיצד למד תורה מפיו של אחר? (...) רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.
אם אתן מבקרות בבית קברות ורואות עשן שעולה מאחד הקברים, דעו לכן שהנפטר או הנפטרת מבלה בגיהינום. בית דין של מעלה לא יודע מה לעשות עם נשמתו של אלישע, ורבי מאיר, שמסתובב סביב קבר הרב האהוב ולא רואה עשן, מוטרד. הוא יודע שהרב שלו היה כופר ולכן יהיה עליו לבלות זמן מה בגיהינום. רבי מאיר לא רוצה שנשמתו של אחר תסבול, אבל אין דרך להעביר אותו לגן עדן בלי להענישו בגיהינום. רבי מאיר יושב ומחכה לעשן שלא מגיע.
רבי מאיר מבטיח לעצמו, לקהילה ולנשמתו של אלישע, שלאחר מותו ובדרכו לגן עדן, הוא יסדר את העניינים בשמיים; ידאג שישפטו את אלישע, יכניסו אותו לגיהינום ואחר כך, בתום ימי העונש, שניהם יֵשבו בגן עדן וילמדו תורה. ואכן, רבי מאיר נפטר ועשן עולה מקברו של אלישע.
שיר הרעוּת
שני דורות חולפים ובראש הישיבה הגלילית מכהן רבי יוחנן (המוכר לחלקנו כחכם היפה ביותר בארץ ישראל, זה שריש לקיש קופץ בגללו לירדן) – ועשן עדיין עולה מקברו של אלישע. בפרץ של נאמנות, ולא מעט יהירות, עוקף רבי יוחנן את רבי מאיר ואומר: היה לנו רק תלמיד חכם אחד שסרח, ואנחנו חייבים להציל אותו ממידת הדין. כשאני אמות, אני אעבור בגיהינום, אוחז בידו של אלישע ואכניס אותו איתי בכוח לגן עדן. "מי ייקח אותו ממני, מי?" – ואכן, רבי יוחנן מת והעשן מקברו של אלישע נמוג.
קל להתאהב בחכמים שלא ויתרו על מי שסר מהדרך הנכונה. רבי מאיר ורבי יוחנן גדולים מהחיים. הם שומרים על החבר שלהם, מצילים אותו מבית דין של מעלה ועל הדרך גם פותרים לאלוהים את הקונפליקט.
הפיל בחדר
בסופו של דבר העורך מטפל בפיל שבלב החדר הרומנטי של החכמים. איך אפשר ללמוד תורה מאדם שלא מאמין בה? התלמוד מציע תשובה שנראית בעיניי פשטנית: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כאילו יש לאדם פנים וחוץ. כאילו אני יודעת (ביחס לעצמי ובוודאי ביחס לאחרות) מה ה"קליפה" שלי ומה ה"תוך". לא, לא רק שאני לא יודעת; אני חושבת שאין לנו "קליפה" ו"תוך".
והנה מקרה בוחן: כשיצאו הסיפורים הקשים על הרב שלמה קרליבך (טענות לפגיעות מיניות, אם תהיתן...) היה ברור לי שאני לא אתפלל בבית כנסת ששר את הלחנים שלו, ובמקרים שבהם אין ברירה ואני נקלעת ל"שירת קרליבך", לא אשיר עם הציבור. אי אפשר להפריד בין קרליבך למוזיקה שלו. אי אפשר להפריד בין הרב מוטי אלון למעשים הרעים שבהם הורשע (פגיעות מיניות, גם כן...) והרשימה העצובה הזו ארוכה.
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נתניהו. השאלה היחידה החשובה ביחס אליו היא איזה מנהיג הוא
(צילום: מעיין טואף, לע"מ)
אין ממ"ד לנשמה
אני חושבת שרבי מאיר לא ראה בכפירה של המורה שלו קליפה, אבל גם לא רע מוחלט. הכפירה של אלישע אתגרה את רבי מאיר והוא לא רצה לזרוק אותה, אלא ללמוד אותה. ואכן, הם למדו יחד תורה. נדמה לי שהעורך שולף את משל הרימון כדי "לזרוק עצם" לקוראות השמרניות של התלמוד. כל היתר מבינות שרבי מאיר אהב את אלישע, את כולו. לנשמה אין ממ"ד. רעיונות ומעשים שנולדים בחלק אחד שלה, יגיעו אל כל הבית. לפעמים המידע החדש שקיבלנו על אודות חברה, או על המעשים החדשים שעשתה, מחייב אותנו לקבל החלטות קשות לכאן או לכאן.
ובחזרה אל חיים וביבי
חיים יקר, הנה למדנו את האגדה ושני דברים עולים ממנה לסוגיית יחסינו עם נתניהו:
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נון1. ביבי הוא לא חבר או מורה שלנו, והשאלה היחידה החשובה ביחס אליו היא איזה מנהיג הוא. בלב עצוב ובוטח (בנו ובעתיד שלנו) אני אומרת: הוא סר מהדרך וחצה כל גבול. הוא צריך ללכת הביתה היום (כלומר, מזמן).
2. גם כשמדובר בחברות ובחברים, ההצעה התלמודית "תוכו אכל, קליפתו זרק" ציורית ונחמדה, אבל לא מחזיקה מים.
שבת שלום!
