ב-17 בנובמבר 1943, בתיאטרון מרטין בק בניו יורק, נערכה הצגת הבכורה של המחזמר המחודש והמשופץ "ינקי מקונטיקט" של צמד היוצרים היהודים – התמלילן לורנץ מילטון הארט והמלחין ריצ'רד רוג'רס. הארט האלכוהוליסט, שהיה הומו בארון, הופיע לאירוע החגיגי כשהוא שיכור לחלוטין. גיסתו הבחינה במצבו המביך ושכנעה אותו ללוות אותה לביתה במנהטן.
הארט שהה זמן מה בבית אחיו וגיסתו, ואז עזב. למרות מזג האוויר הצונן וגשם הזלעפות, הוא יצא להמשיך לבלות ולשתות אלכוהול. חבר של הארט מצא אותו יושב בתעלת ביוב, סמוך לבר המועדף עליו, בשדרה השמינית במנהטן. הפזמונאי המוכשר והמפורסם רעד, וחברו ליווה אותו לבית חולים, שם נקבע כי הארט פיתח דלקת ריאות. ב-22 בנובמבר 1943, כארבעה ימים לאחר אשפוזו בבית החולים, הארט נפטר. הוא היה בסך הכול בן 48.
טריילר לסרט "בלו מון"
(Sony Pictures Classics, באדיבות פורום פילם)
7 צפייה בגלריה
לורנץ הארט בשנות ה-30 של המאה ה-20. חיים קצרים ומורכבים
(צילום: Hulton Archive / Getty Images)
לדברי העיתונאי והסופר סטיבן הולדן, הארט, שסבל מדיכאון לאורך כל ימיו, היה מדוכא במיוחד בחודשים האחרונים לחייו. "הארט היה הרוס ממותה של אימו האלמנה, שאיתה הוא גר. אחרי מותה הוא שתה בכבדות, יותר מתמיד", כתב הולדן. "לפעמים היה נעלם במשך שבועות, בגלל שתייה מופרזת".
הארט נקבר בבית הקברות היהודי "הר ציון" בקווינס והותיר אחריו שירים שהפכו לקלאסיקות נצחיות שזכו לאינספור ביצועים של בכירי הזמרים והזמרות, מ"Blue Moon", דרך "My Funny Valentine" ועד "The Lady Is a Tramp" ו"Manhattan". חמש שנים אחרי מותו, הארט ורוג'רס הונצחו בסרט המוזיקלי "מילים ולחן" ("Words and Music"). מיקי רוני גילם את הארט והסרט הציג גרסה מכובסת ומרוככת של האשף המילים המנוח.
7 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "בלו מון". הארט חי בתקופה שבה הנטייה המינית שלו הייתה מחוץ לחוק
(צילום: באדיבות פורום פילם)
82 שנה חלפו מאז מותו של הארט ויצירתו עדיין איתנו. עם זאת, סיפורו האישי פחות מוכר, ולאחרונה צצה הזדמנות להיחשף אליו, בזכות הסרט "בלו מון" של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, שהתחרה בפסטיבל ברלין האחרון על "דוב הזהב" ובו לא אחר מאשר אית'ן הוק מגלם את הארט.
"אני חושב שיש לי ולהארט המון במשותף כבני אדם, מעבר לאלמנטים של מיניות או דת שאיננו חולקים", אמר לינקלייטר, כשנפגשנו בפסטיבל ברלין. "תסתכל שנייה לתוך מה הארט נולד: מצד אחד תקופה ונסיבות נוראות להיוולד לתוכן – כשהנטייה המינית שלו אסורה בחוק והוא נמוך, מקריח, אלכוהוליסט ועם נטייה להתמכרות. יש לו המון בעיות. מצד שני הוא גם נולד בדיוק בתקופה הנכונה: הוא יכול היה לכתוב את אלף השירים ההם, כמקצוע, ולבטא את עצמו דרכם. אבל הוא ללא ספק התקשה, ואת הקושי שהוא חווה בחיים ובאמנות – אהבתי. כולנו מכירים אנשים כאלה. הארט היה מתוסבך רצח".
7 צפייה בגלריה
ריצ'רד לינקלייטר (מימין) לצד אית'ן הוק. "לי ולהארט יש המון במשותף"
(צילום: Sebastian Reuter / Getty Images)
הארט היה מודע היטב לאנטישמיות בחברה האמריקנית ובתעשיית הבידור. עובדת היותו יהודי הייתה אחת הסיבות לכך שהוא חש אאוטסיידר. האאוטסיידריות שלו עיצבה בין השאר את כתיבתו, המלנכולית והאירונית כאחד.
חלקם החשוב של היהודים בברודוויי
לפני שנתעמק בסרט "בלו מון", שיוצג בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-41 של חיפה, שנערך השבוע ובשבוע הבא, כדאי לשחזר את סיפורו העצוב והמרגש של הארט, שנולד למשפחה יהודית בהארלם, ניו יורק, ב-1895, לפני 130 שנה.
הוריו של הארט היו מהגרים מגרמניה. אביו היה איש עסקים ואימו הייתה קרובת משפחה של היינריך היינה, המשורר הרומנטי, הפילוסוף והפובליציסט היהודי, שהמיר את דתו והיה אחד מגדולי היוצרים של גרמניה במאה ה-19.
(הגרסה של פרנק סינטרה לשיר "Blue Moon")
הוריו של הארט שלחו אותו ואת אחיו הקטן, טדי (לימים הוא הפך לכוכב של קומדיות מוזיקליות), לבית ספר פרטי. בהמשך הארט למד במוסדות חינוך נחשבים. ב-1919, חבר הציג להארט בן ה-24 את המלחין ריצ'רד רוג'רס, וזאת הייתה תחילתם של ידידות מופלאה ושיתוף פעולה פורה. תחילה כתבו השניים להפקות סטודנטיאליות, והארט גם תירגם שירים מגרמנית לאנגלית. לאט-לאט הם התקדמו, החלו לכתוב מחזמרים משלהם והפכו לדמויות חשובות בברודוויי.
"מייסדי המחזמר בברודוויי, למעט אחד, היו יהודים: אוסקר המרשטיין השני, ריצ'רד רוג'רס, ג'רום קרן, האחים ג'ורג' ואיירה גרשווין, אירווינג ברלין, הארט והאחים מרקס", אומר ד"ר דוני ענבר, חוקר תיאטרון יהודי החי ופועל בארצות הברית, ובעברו במאי ומתרגם בתיאטרון בישראל. "למה כולם היו יהודים? שאלה טובה. יהודים השתלבו בתיאטרון מהמון סיבות. אחת מהן היא העובדה שעולם התיאטרון היה בוהמייני ופחות ממוסד, והוא קלט אנשים משולי החברה, שבמקומות אחרים לא קלטו אותם. במקצועות אחרים – הגזענות הייתה גדולה יותר. יהודים גם המציאו את ההומור האמריקני".
7 צפייה בגלריה
"כנראה אף פעם לא הייתה לו מערכת יחסים בוגרת ואוהבת". מתוך הסרט "בלו מון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
רוג'רס, הארט, קרן והמרשטיין היו יהודים ממוצא גרמני, ו"לא באו ממסורת תיאטרון היידיש. הם באו ממשפחות פריווילגיות של האצולה היהודית של ניו יורק, וחלקם למדו באוניברסיטת קולומביה היוקרתית", אומר ד"ר ענבר. "אין הרבה מידע על היהדות של הארט, הוא בא ממשפחה די מתבוללת. הוא לא התנכר ליהדות שלו, אבל היא לא הייתה חלק מעולם היצירה שלו. לעומת היוצרים ממוצא גרמני, היוצרים ממוצא פולני ורוסי כן היו מחוברים יותר ליהדות שלהם וזה בא לידי ביטוי ביצירות שלהם".
רוג'רס והארט כתבו יחד ל-26 מחזמרים, במשך יותר מ-20 שנה, ובהם "Babes in Arms", "הנערים מסירקיוז", "חברי ג'ואי" ו"על קצות האצבעות". השניים גם כתבו עבור סרטים הוליוודיים. "לורנץ הארט עשה נפלאות עם השפה האנגלית", אומר ד"ר ענבר. "הוא כתב חרוזים מתוחכמים, שנונים, רומנטיים. מילת המפתח היא שנינות אלגנטית, חריפה ותוססת יוצאת דופן. המון שירים שלו הם עד היום חלק בלתי נפרד מהפסקול האמריקאי, ונכתבו בסטנדרטים מדהימים".
השותף שהוחלף
שיתוף הפעולה המופלא הסתיים כשרוג'רס לא יכול היה לשאת עוד את התנהגותו הלא-יציבה של הארט האלכוהוליסט, שלעיתים קרובות גרמה לחיכוכים. "ב-1942 פורסם ב'ניו יורק טיימס' שרוג'רס, הארט והמרשטיין השני יעבדו ביחד את המחזה 'הלילך צומח בירוק' למחזמר 'אוקלהומה!'. רוג'רס צירף את המרשטיין השני גם מפני שמצבו של הארט הידרדר", אומר ד"ר ענבר. "הארט פרש בסופו של דבר מהפרויקט, מאחר שהוא לא התחבר לסגנון ולחומרים של ''אוקלהומה!' שמתרחש בסביבה כפרית ומחובר לאדמה".
(הביצוע של אלה פיצג'רלד לשיר "My Funny Valentine")
השותפות של רוג'רס והמרשטיין הולידה בהמשך יצירות וסרטים עטורי פרסים, כולל "המלך ואני", "קרוסל", "דרום פסיפיק" וכמובן "צלילי המוזיקה". לעומת זאת, הקריירה של הארט קרסה. הוא שקע במרמור ובכעסים, ובסוף מת מהרס עצמי.
הסרט "בלו מון" קרוי על שם אחד הלהיטים הגדולים והאהובים של רוג'רס והארט. מתברר שהארט כלל לא אהב את השיר, שעבר מספר גלגולים וזכה לאינספור גרסאות. הארט ראה בו דוגמה ליצירה שבה שהוא נאלץ לרסן את האמנות שלו כדי שתהיה נגישה יותר.
7 צפייה בגלריה
ריצ'רד רוג'רס (משמאל) לצד אוסקר המרשטיין השני. בזמן שהם זכו להצלחה, הארט שקע במרמור
(צילום: Keystone / Getty Images)
הסרט מתרחש ברובו בבר-מסעדה "סארדי'ז" בניו יורק, שם אנשי תיאטרון נהגו להתאסף, בערב הבכורה של "אוקלהומה!". זה קורה במרץ 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, חודשים לפני מותו של הארט.
"הוא היה חכם מדי"
ב"בלו מון", הארט מגיע ל"סארדי'ז", שם הוא נפגש עם שותפו לשעבר רוג'רס. מדובר כמובן במפגש טעון ומורכב. הארט עוקץ את רוג'רס ואף מאשים את "אוקלהומה!" בהיותה יצירה אסקפיסטית שנוצרה באמצע הזוועות של מלחמת העולם השנייה.
"התרבות השאירה מאחור את הגאון הארט, שהעניק לה כל כך הרבה", אומר לינקלייטר. "הארט היה הגדול מכולם לטעמי. גם רומנטיקן וגם ציניקן. חד וחותך עמוק עד העצם. חכם מדי. אבל התקופה השתנתה ויש מלחמה. רוג'רס יכול היה להתאים את עצמו אליה – אלה הגאונות והכישרון שלו – אבל הארט לא ממש הצליח להתאים את עצמו.
"זהו גם סרט על סופה של קריירה. לקריירת ספורט למשל יש טווח זמן מסוים, ואילו לקריירה אמנותית אין סוף, מבחינה טכנית, אבל לפעמים קריירות אמנותיות נגמרות: כשאתה כבר לא פופולרי והשיר שלך מתיישן, או כשאף אחד לא קונה את הספרים שלך ולא חושב שאתה מגניב יותר. זה יכול לקרות. זה דבר ריאליסטי מאוד. הסרט שלי מראה שרוח התקופה יכולה לפסוח גם על גאונים. המטרה שלנו הייתה לגרום לסרט להרגיש כמו שיר של רוג'רס והארט, שיהיה גם יפה וגם קצת עצוב, וקצת מצחיק. כל הדברים גם יחד, בו-זמנית".
לינקלייטר ליהק לסרט את אנדרו סקוט לתפקיד רוג'רס (סקוט גרף את פרס שחקן המשנה המצטיין בפסטיבל ברלין) ואת אית'ן הוק לתפקיד הארט. הוק הוא חברו הטוב של לינקלייטר. הם שיתפו פעולה בתשעה סרטים, כולל "התבגרות" גורף הפסלונים וטרילוגיית "לפני הזריחה".
הוק הוא כל מה שהארט לא היה – נוצרי, סטרייט, גבה קומה ובעל שיער שופע. "לפני עשור הראיתי לאית'ן בתור חבר את התסריט, אבל לא חשבתי שהוא מתאים לו. אית'ן התאהב בפרויקט הזה, אז אמרתי לו: 'הסרט הזה לא מתאים לך. אולי בעוד עשור תוכל לעשות אותו'. וזה באמת הזמן שזה לקח", מספר לינקלייטר. "אחת מהוראות הבימוי שנתתי לאית'ן היא: 'תחשוב שעברת חיים שלמים ואף אחד לא רצה לשכב איתך. אני יודע שקשה לך לדמיין את זה, אבל זו הדמות'".
בשנים האחרונות מתחוללים דיונים וויכוחים סביב השאלה האם סטרייטים יכולים לשחק הומואים, או האם מי שאינם יהודים יכולים לגלם יהודים, למשל הלן מירן שהופיעה בתפקיד גולדה מאיר. אתה בחרת בהוק – גבר סטרייט, לא יהודי, לתפקיד לורנץ הארט. אנדרו סקוט, שמגלם את רוג'רס, הוא אירי ממשפחה נוצרית. אתה חושב שהליהוק שלך יעורר מחלוקת?
"אני לא יודע עם הליהוק של אית'ן לתפקיד הארט ירגיז אנשים. נכון, הסרט שלי הוא הפקה לא יהודית במיוחד, יחסית לסביבה היהודית שבה עסקנו – רוג'רס והארט היו יהודים מאוד. במשך שנים, בתיאטרון ובקולנוע, שחקנים יהודים שיחקו לא יהודים, אז לדעתי זה צריך להיות דבר קביל לשני הכיוונים. באותו מובן, היו כל כך הרבה שחקנים הומואים ששיחקו סטרייטים במשך כל כך הרבה זמן.
"אני חושב שכל אחד צריך לקבל את ההזדמנות לשחק כל אחד. אני יודע שזה נהיה רגיש כשאתה משתמש ב... אני מניח שהמילה היא אתניות? אני פשוט חושב שיוצר צריך להתחשב ולעשות את הכי טוב שהוא יכול לשם היצירה. אבל כן, אני רואה איפה זה יכול להיות קצת רגיש. בהקשר של הסרט הזה אני לא צופה בעיות. זה היה כל כך מזמן, והגיבורים שלו לא היו אנשים אייקוניים".
7 צפייה בגלריה
אית'ן הוק ואנדרו סקוט בסרט "בלו מון". "אני לא צופה שהליהוק יגרום בעיות"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"בלו מון" עוסק גם בהומוסקסואליות של הארט. הסיפורים המוקדמים ביותר המאשרים את ההומוסקסואליות שלו מתמקדים בחייו בהוליווד. הוא בילה במסיבות עם כוכבת הקולנוע טלולה בנקהד הביסקסואלית וויליאם היינס, כוכב הסרטים האילמים שחי בגלוי עם בן זוגו. הארט גם פקד מועדוני לילה וברים בניו יורק שהופיעו בהם מלכות דראג. בזמן בילוי באחד המועדונים, הוא נתקל באיום סחיטה והתוודה בפני אחד מחבריו ש"אימו תמות אם תדע שבנה הומוסקסואל". מכר אחד טען שהארט הרגיש אשמה מתמדת בגלל היותו הומו. הוא היה גבר בודד, שהסתובב בלילות וניהל חיים ארוטיים סודיים ומיוסרים, שכללו יחסים מזדמנים עם צעירים, ורק רמזים לחיים האלה מופיעים בשיריו.
"אם חושבים על הארט המסכן, כנראה אף פעם לא הייתה לו מערכת יחסים בוגרת ואוהבת – במובן המסורתי – כי הומוסקסואליות הייתה באותן שנים מנוגדת לחוק", אומר לינקלייטר. "בשיריו, הארט היה הרומנטיקן האולטימטיבי והעריך מאוד את היופי. הארט הוא הפזמונאי הגדול ביותר של שירים על אהבה לא ממומשת, וזה מה שהופך אותם לדעתי לנצחיים כל כך".
הסרט "בלו מון" יוקרן באולם רפפורט בסינמטק חיפה ביום שני, 6 באוקטובר 2025, בשעה 13:00; ובמוזיאון טיקוטין בחיפה ביום שני, 13 באוקטובר, בשעה 20:30 - במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה.
